אין לנו את הזכות לוותר

נזכרתי בחידון התנ"ך העולמי, במיוחד בשאלת ראש הממשלה, מי אמר למי, מתי, מדוע והיכן. זו הייתה התחושה בעקבות פרשת הקיזוז של ח"כ מאיר יצחק הלוי אשר אחותו נפטרה, ובתנועת הליכוד החליטו להתעלות מעל המאבק הפוליטי וקרבות הבוץ הליליים ולקזז ח"כ אחר מולו במהלך כל ימי ה'שבעה'.

אלא שהחשדות, השנאה, עכירות האוויר, הצחנה אוטמת הנחיריים, יצרו מערבולות של חשדות וחשדנות בין הפוליטיקאים עד כי מיד בתום ההלוויה על אחותו נאלץ הח"כ לשוב למשכן הכנסת לצורך הצבעה. יותר נמוך מזה אי-אפשר לרדת.

תילי תילים של פירושים למציאות מחרידה זו נכתבו, שודרו, הוטמעו, ברם, מעבר למציאות מטרידה ומחרידה זו אליה הגיעו הפוליטיקאים אי-אפשר שלא לחוש תחושת קבס מהקיטוב אשר מעמיק, מתעצם ומותיר בורות של דאגה.

אירוע הקיזוז, שלא היה או כן היה, מנכיח את עומק השבר אליו נקלעה החברה הישראלית. החבלות השיטתיות חזקות יותר מפצמ"רים, הרעש הקבוע עוצמתי יותר מנחיתת טיל, השנאה היוקדת חמורה יותר מעשרות נאומים של חמינאי ועד נסראללה, ההרס הפנימי מטריד יותר, הוא מחולל בתוכנו שמות, בתחילה בשקט מטעה, נוגס עוד ועוד עד אשר לפתע מתגלה בור שקשה מאוד למלא אותו.

זהו תהליך כרסום מתמשך של הביחד הישראלי, חפירת מנהרות של שנאה ואיבה המתעצמת בשנים האחרונות העלולות למוטט את יסודות החברה. על החברה הישראלית. אסור ואין צורך לערוך אידיאליזציה מהמצב הקודם, מעולם לא הייתה בעם היהודי בכלל ובמדינת ישראל בפרט מציאות של "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". המחלוקות נולדו עוד בימי קין והבל, התחדדו בבתי המדרש והיו לסימן ההיכר של העם היהודי לאורך כל הדורות.

המחלוקות הפוליטיות היו תמיד, איבה ופלגנות היו תמיד, אך אורך להב הסכינים לא היה ארוך וחד כמו הלהבים במאבקים היום יומיים. האיבה והשנאה פוצעים כמו שלא פצעו מעולם, בכל חלקי החברה, בכל הנושאים שהיו למכנה המשותף עליו הוקם החוסן הלאומי, יהודי וישראלי.

המכנה המשותף נמצא על סף התרסקות, החורים אשר נבקעו ממנו בחלקים השונים מאיימים להכריעו, להכניעו, לפוררו. המאבקים משנים את תדמיתו של העם את יחסה של החברה למה שהיה עד לא מכבר בקונצנזוס, הכל פוליטי, הכל שפיט ונמדד על-פי הפוזיציה הפוליטית.

אם ההנהגה הישראלית לא תחליט על שינוי בשיח האלים והבוטה, סופה של החברה הישראלית מי ישורנו. אתמול כבר היה אמור להתכנס מטה הפיוס שלא התכנס מעולם, מטה של חיבורים, של הכלה, ספיגה ואמבטיה של אהבה.

אפשר לפתור את המאמר הזה בציניות השוטפת, פתטי, נאיבי, חסר ערך מעשי, אבוד כי הסוסים כבר ברחו מהאורווה, אך אפשר גם לפעול. לא לאפשר לייאוש מקום של קבע, לא לתת לתסכול פתחון פה להתמודד מול המים הסוערים המאיימים להטביע את כולנו. החלקים בעם הם הון אנושי משובח, ערכי, חולק ומתפשר, זה הזמן לעשות כל שלאל ידנו לחבר את החלקים, ברגישות, בנחישות ובעקשנות, אין לנו את הזכות לוותר, אסור לנו להתייאש.