השתלבות ולא התבדלות

"הנביא יחזקאל - האיש שהקדים את זמנו", מלכה פיוטרקובסקי.

אני הייתי מחדד ואומר - האיש שרצה לקבע את זמנו. כי בזמנו המציאות הייתה שונה לחלוטין. יחזקאל כהן גדל כילד בשנות הארבעים והחמישים בחברה דתית מעורבת, מה שהיה אז טבעי לגמרי, בחברה שבה חיו יחדיו חילונים, מסורתיים ודתיים כאלה וכאלה.

הוא הדריך בבני עקיבא בסניף שהיה מעורב ופתוח, וזה אולי יפתיע חלקים בחברה הדתית היום, אבל עם כל זה הוא גדל להיות בן אדם דתי לתפארת שמקפיד על קלה כבחמורה, לומד תורה ולא רק, אלא גם מעמיק והוגה בה ואף כתב המון מאמרים תורניים והתפלפל עם תלמידי החכמים שבדורו.

תפיסתו הייתה שהפתיחות בגיל מוקדם יותר מחנכת לקליטה טובה יותר של הסביבה השונה מהבן אדם, ומלמדת אותו להכיל מורכבויות. ודווקא אם הבן אדם מכיר בילדותו רק גוון אחד של אנשים, ורק בגיל מאוחר יותר נפתח אל העולם, זה יוצר אצלו יותר ספקות ולפעמים גם ניכור כלפי הסביבה השונה ממנו.

ד"ר יחזקאל כהן הוא עבורי הציונות הדתית האמיתית מבית מדרשם של מנהיגים כמו הרב ריינס, שמואל חיים לנדאוי (שח"ל), הרב הירשנזון, הרב קוק, הרב סולובייציק ועוד. ציונות דתית זו מבוססת על שלושה יסודות: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. שכולם באים יחדיו ואף אחד מהם לא עולה על רעותו.

"יחזקאל היה מהראשונים ששאל כבר לפני בשנות השבעים האם אנחנו כת לומדי תורה או עם החי על-פי התורה. האם אנחנו סקטור שחי כמיעוט במדינה של מישהו אחר, או שאנחנו הריבון במדינתנו", הרב בני לאו.

בשנים הראשונות לקיום המדינה הציבור הקטן הזה הכיל בתוכו גוונים שונים, וגם אז היו את ה'ליברלים' מצד אחד ואת ה'שמרנים' מצד שני. אני אגיד לך יותר מזה, לאורך כל הדורות, עוד מתקופת המשנה, היו רבנים שנטו יותר לשיטת בית שמאי וכאלה שנטו יותר לשיטת בית הלל, כאלה שנטו יותר להשתלב וכאלה שנטו יותר להסתגר.

אבל בשנות השבעים החל יחזקאל לזהות תהליכי הקצנה דתית בקרב הציונות הדתית. זה החל כשנפתח בירושלים בית ספר 'תורני', אליטיסטי, בהפרדה בין בנים לבנות שהיווה בעצם התבדלות מבית הספר הממלכתי דתי באותו מקום, הוא הבין שקורה פה תהליך של התחרדות בציבור הדתי, שמשמעותו גם התבדלות מהציבור הכללי. לתפיסתו של יחזקאל הציבור הדתי לאומי הוא ציבור ששאיפתו להתערות בתוך העם, כמובן בלי לפגוע באף ערך ואף הלכה בשולחן ערוך, אבל לא חלילה להתבדל.

זו הייתה הסיבה לכך שבסוף שנות השבעים כשהוא ראה או יותר נכון חש שתהליכים בכל מיני מקומות מרכזיים בחברה הדתית הולכים בכיוונים של שינוי מהותי מערכי הציונות הדתית, הוא החליט עם מספר רבנים וגורמים משפיעים בציונות הדתית להקים את תנועת "נאמני תורה ועבודה".

התנועה שהקים הניחה תשתית לקיומה של דתיות ליברלית בתוך מסגרת של נאמנות לאורתודוקסיה. תופעות רבות שקיימות היום בחברה הדתית יכלו להתפתח רק בעקבות פעילותו ועל בסיס התשתית שהוא השאיר: רבני צהר רבני בית הלל', ארגון 'קולך' ואחרים, וכמובן, המשך קיומה של תנועת 'נאמני תורה ועבודה'. 'כולם היו בניו', פרופסור אשר כהן מאוניברסיטת בר-אילן.

אין בכלל ספק שהמילים האלו מתארות בצורה מדויקת את יחזקאל ומורשתו. בהקמת התנועה הוא בעצם אמר בבירור: אנחנו נאמנים לערכי התורה והעבודה, תורה שדרכיה דרכי נועם ושואפת לקרב ולהתקרב אל העם ולא חלילה להתבדל ממנו. התחזקות דתית שבאה על חשבון אנשים אחרים ויוצרת פירוד ואליטיזם, זו לא התחזקות אלא הקצנה.

אני כמנכ"ל הנוכחי של התנועה שיחזקאל הקים רואה ביישום החזון שלו שליחות וגם חש סיפוק על כך שכמה ממטרות התנועה שהיו אז מהפכניות, היום הם בלב המיינסטרים של הציבור הדתי כמו גיוס בנות לצבא, לימוד תורה לצד לימוד השכלה כללית, הכנה לשירות צבאי משמעותי לבנים ופיתוח לימוד תורה לנשים. שני האחרונים תפסו תאוצה בכל גווני הציבור אפילו עד לחרד"לים שהקימו מכינות קדם צבאיות ידועות ומדרשות לבנות.

אבל הדרך להגשמת המטרות ארוכה וסיזיפית ויש גם מחלוקות קשות. קח לדוגמה את המפעל הנפלא של הגרעינים התורניים שמטרתו לכאורה היא לקחת משפחות דתיות על-מנת "לחזק שכונות חלשות". לדעתנו בתנועה, היא מביא איתו גם מקרים פחות נעימים בעצם הגדרתו, כאלה שאני צריך להתמודד איתם.

רק היום אני מתמודד מול גרעין תורני בפריפריה שחבריו השתלטו על בית הספר הדתי-מסורתי ומבקשים להפוך אותו לבית ספר אליטיסטי וניפרד, ומה שקרה הוא שההורים המסורתיים הולכים להעביר את ילדיהם לבית הספר החילוני. במקום לבוא ולהשתלב שם כדי לחזק הם באו לשם כדי להתבדל. הם מבקשים לקרב ליהדות, אך בפועל הם גם מרחיקים וגם מגדילים את הפערים החברתיים. כאן בדיוק יש לשים לב ולוודא שהרצון להשתלבות אינו יוצר את ההפך.

נועם כהן ז"ל והמורשת לזכרו

במשך שנים התפיסה המקובלת בקרב הציונות הדתית הייתה שאדם הרוצה להישאר דתי צריך לקצר את השירות הצבאי או לשרת במקומות מרכזיים בצבא ששם הסיכוי גבוה לשמירה על הדתיות שלו, ולכן לא נמצאו כמעט דתיים ששירתו בסיירות או דתיים שמתקדמים לתפקידים בכירים.

בנו של יחזקאל כהן, נועם, שירת בסיירת מטכ"ל והיווה עבורו התגשמות אידיאל של תורה ועבודה. אך לאחר מכן כשעבר לשב"כ קרתה הטרגדיה והוא נהרג בעת מילוי תפקידו. מות בנו שבר את לבו. יחזקאל עסק בהנצחת זכר בנו בדרכים שונות, בין היתר בהכנת בנים דתיים לשירות משמעותי בצבא. תוכנית שעוסקת בשלושה נושאים עיקריים: הלכה ושרות צבאי, המפגש עם נוער לא דתי במסגרת השירות בצבא ושאלות אמונה בצבא.

אפילוג - מורשת

למרות המהפכות החשובות שהוביל יחזקאל כהן שהפכו היום ברוך ה' לדבר מובן מאליו, יש נושאים בהם לא התקדמנו הרבה ויש עוד הרבה עבודה. לדוגמה חיזוק הפריפריה החברתית והדתית. הציונות הדתית חייבת לקחת אחריות על הנושא ולהשתלב באמת בתוך הפריפריה, כחלק מהאוכלוסייה, ולא חלילה להמשיך להתבדל מתוך חרדה.

דוגמה טובה לכך היא מחלוקת בגמרא בין רבי יוחנן לרב יהודה לגבי תנאי הקבלה לסנהדרין. רב יהודה סובר שצריך אדם שיודע להתפלפל עד כדי שהוא יודע לטהר את השרץ ב-150 טעמים, ורבי יוחנן סובר שצריך אחד שיודע 70 שפות. הוא אומר זאת כי לדעתו, המודל של החכם בסנהדרין הוא של אדם שמעורב בדעת עם הבריות ויודע לדבר עם העולם בשפתו. כזה היה יחזקאל כהן שהאמין בכך שייעודו של חובש כיפה סרוגה היא להכיל ולהבין את כל מי שמסביבו, מדבר בשפת העם ומתעלה איתו יחדיו.