מדי פרק זמן שבו נרדמת הממשלה על משמרתה, הכלכלה אינה משגשגת במיוחד והציבור כועס על יוקר המחיה, נוטלים לעצמם שר האוצר, שר הכלכלה ואבירי הכלכלה שהכנסותיהם ירדו במספר אחוזים, חופש לאפשר גל עליות מחירים במשק שאין להן יסוד ואין להן צידוק אובייקטיבי. היתרון של קפיטליסט מודרני הוא שאינו צריך להוכיח שחל גידול בהוצאות הייצור שלו על-מנת שיעלה מחירים. די שיטען זאת בקול גדול ובכל אמצעי התקשורת. כשמעלים מחירים בשוק תחרותי, מותר להניח שלא כולם יוצאים מרוויחים מכך, חוקי הכלכלה פועלים כדי לשלם ליקרנים הגדולים כגמולם. חוקי הכלכלה אפקטיביים במיוחד בשוקי מוצרי הצריכה הבסיסיים כגון מזון, משום שאותם צורכים כולם ועליהם קשה יותר לוותר. שוק המזון בישראל - במיוחד ירקות, פירות, ביצים, וסוגים מסוימים של דגה ובשר - הוא שוק קטן יחסית, מספר היצרנים הגדולים בו מצומצם מאוד ומרבית היצרנים אינם בנויים לתחרות אגרסיבית ומוכים בכל פעם מחדש ע"י תרגילי ייקור התוצרת אותם מפעילים ערוצי השיווק החזקים, כפיצוי על ירידת רווחיות אמיתית אך בעיקר מדומה, באמצעות ייבוא זול, שמתח הרווחים עליו גדול מזה שלו הם זוכים מרשתות השיווק המקומיות. בכל פעם שמתחולל מעגל התייקרויות מסוג זה, חוזרת על עצמה אותה תמונה חסרת תכלית: המפיצים מעלים מחירים, ליצרנים אין ערוצי שיווק משל עצמם והם תלויים במפיצים ולכן מקבלים תמורה מופחת על סחורתם והתוצאה הבסיסית היא רמיסה חוזרת ונשנית של החקלאות המקומית והשמדתה בהדרגה.
העניין המוזר ביותר בכל אלה הוא שהכול צפוי, מחזורי השבר דומים, התהליכים זהים הנפגעים הם אותם נפגעים ובכל זאת שום דבר בסיסי אינו משתנה במקומותינו. גם השנה, בדיונים על התקציב הדו-שנתי החדש, מתחולל אותו מחול שדים, ושוב אין מי שיגיד: הרף! אולי הגיע הזמן לעשות חשבון נפש מחדש ולהסיק אחת ולתמיד את מחול השדים הסיזיפי הזה?! לדעתי, הייתה ישראל צריכה לעשות זאת כבר מזמן. בעידן נתניהו, קשה היה לצפות לכך, משום שכראש ממשלה עסק בעיקר בנושאי חוץ ונושאי הפנים ברובם הגדול הוזנחו.
1 ניתן היה לקוות שהממשלה החדשה שאמורה הייתה לשקם את המשברים שהותיר אחריו תפעל אחרת. עניין התייקרויות המזון הוכיח אחרת. עתה, בטרם סוגרים את "דלתות תקציב המדינה" לשנתיים נוספות, אולי ראוי לעצור לרגע ולחשב מסלול מחדש.
החקלאים אינם אויבי המדינה. בין אם אנו שבעי-רצון מכל מה שהם עושים ומהדרך בה הם עושים זאת ובין אם לאו, אין סיבה להתעלל בהם. ההחלטה העקרונית שעל סדר היום והאסטרטגיה אותה יש לקבל בטרם נכנסים למאבק חדש על יבוא ירקות, פירות ותוצרת חקלאית - (כמה ומה מייבאים, מהיכן, מי מוסמך או רשאי לייבא ולהפיץ סחורה וכיצד) היא אם אנו רוצים חקלאות בישראל, איזו חקלאות וכיצד מממשים אותה ושומרים עליה. הריווחיות השנתית או חצי-שנתית של רשות השיווק הגדולות, איננה הפרמטר היחיד או העיקרי שיש לשקול במסגרת דיון כזה. אם המסקנה היא שאנו רוצים לקיים חקלאות ישראלית, ויש סיבות טובות רבות לכך גם אם לא כולן כלכליות טהורות, אין סיבה להרוס אותה כיום ולפלוט ממנה את טובי החקלאים רק בכדי שחמישה מיליארדרים יתעשרו יותר. אין סיבה לעוות את מערכות הייצור, הייבוא, השיווק וההפצה כך שיהיה צורך לבנותן מחדש ואין מקום לפגוע באנשים שלהם נזדקק לקיום והמשך פיתוח במקומותינו של חקלאות ישראלית בלתי- תלויה.
2 בהיסטוריה הישראלית שמור לחקלאות מקום של כבוד. היא שירתה בנאמנות מטרות-יסוד חשובות מאוד של הישוב בארץ בהתהוותו, למן כיבוש הארץ, שמירת הביטחון הלאומי (אי-תלות בזרים), יישוב המולדת, קיום ערכי עבודת האדמה והכפיים בימים שבהם עקרונות אלה היו חדשים, קשים למימוש וסימליים גם יחד. לא נס ליחם של אלה גם כיום, כאשר ישראל היא מדינה ריבונית, המונה למעלה מ-9 מיליון נפש ובעלת יכולות טכנולוגיות עצומות לרבות בתחומי החקלאות. לקראת הכרעות מדיניות בארץ-ישראל המערבית כולה ועל-רקע אירועי האנטישמיות הגוברים בעולם, ראוי להניח שמרבית העקרונות שפעלו בהצלחה רבה, גם אם בשינוי אדרת מסוים לפי רוח הזמן, יהיו אקטואליים לפחות עוד שנות דור. לכך יש להיערך כיום ללא משברי-סרק באמצע הדרך.
מסיבות היסטוריות רוב החקלאים עובדים במשקים פרטיים
3 ומשתמשים ברשתות השיווק הגדולות כדרך העיקרית להפצת תוצרתם. כלומר: החקלאים מסוגלים למכור את רובה המכריע של תוצרתם באמצעות אותן רשתות או תחנות הפצה שבשליטתן. מכאן אנו מגיעים כמעט באופן אינסטינקטיבי לליבת הבעיה: לחקלאים, יצרני מוצרי החקלאות יש בפועל רק דרך שיווק מרכזית אחת להפצת תוצרתם לציבור. הואיל ותוצרתם רגישה לתנאי הסביבה ומתכלה ומתקלקלת במהירות אם אין היא נמצאת בקירור יעיל, הרי שפרק הזמן החולף בין קטיפת או איסוף התוצרת לבין הגעתה לצרכנים, הוא הנו קריטי, אך נשלט, באופן ישיר או עקיף, ע"י רשתות השיווק הגדולות. החקלאים תלויים בתפקודן של הרשתות כשעלות הפצת התוצרת נקבעת ע"י גורם כלכלי שבינו לבין החקלאים קיימים ניגודי אינטרסים אינהרנטיים. זו מציאות בלתי-סבירה בעליל. הואיל וענפים מרכזיים בחקלאות קשורים בתקנות המגבילות את היקף היצור השנתי המותר לכל יצרן, גם מרחב-תימרון מסחרי-תחרותי זה סגור בפניהם.
מאידך-גיסא, משקים חקלאיים בחו"ל במדינות קרובות ורחוקות יותר פועלים בתנאים כלכליים ומסחריים אחרים משלנו וחלקם מסובסדים ע"י המדינות המבקשות בדרך זו לתרום לכלכלתן, למאזן התשלומים שלהן, לשקט הפוליטי הפנימי ועוד. בכדי להגן על החקלאים הישראלים מפני ייבוא מתחרה, מגבילה אותו הממשלה באמצעות מיסוי, מכסות או שניהם, אלא שחוקי ההגבלות שווים לכולם ואילו מקורות האספקה משתנים ונתונים גם למו"מ מסחרי. צרופים אלה שמנוהלים אופרטיבית ע"י יבואנים שרובם בשליטת רשתות השיווק או בהשפעתן, גם סוגיית ייבוא סחורות חקלאיות לישראל (וגם ייבוא עובדים) אינם בשליטת החקלאים אלא בשליטת יריביהם העסקיים. אין סיכוי שהחקלאים יצליחו להתמודד מול קרטליזציה ישירה ועקיפה כזו ולשרוד כלכלית. בעבר היו שרי החקלאות נציגי הסקטור החקלאי ואיזנו במידה רבה במוסדות הממשלה ובכנסת את ניגודי האינטרסים שבין החקלאים למתחריהם. מצב זה שונה כיום, והמאבק הנוכחי נובע בין היתר גם מכך.
נראה, שאם מחליטה מדינת ישראל שיש לקיים חקלאות עצמאית - סלקטיבית אבל מפותחת ויעילה - עליה גם להיערך לכך לטווח ארוך (עשרות שנים) באמצעות איזון הכוחות והאינטרסים המנוגדים הפועלים בענף. בין השאר יש לאפשר לחקלאים לשלוט לפחות על חלק מייבוא התוצרת החקלאית מחו"ל. כמו-כן ראוי לקיים מועצת ייבוא משותפת במסגרת משרד החקלאות כרגולטור, שתבחן את הנושא לפי האינטרס הלאומי ומדיניות האיזון האינטר-סקטוריאלית.
יתר-על-כן, על החקלאים להבין שהציבור לא יסבול לאורך זמן תשלום מחירים גבוהים בהרבה מאלה של תוצרת מיובאת באיכות דומה, רק מפני שהיצרנים והמשווקים אינם מסוגלים להסתדר ביניהם לטובת שירות הלקוחות. יש לאפשר יבוא תוצרת חקלאית רק אם הייצור המקומי אינו יכול או אינו מעוניין לספקה, אבל לא כמכשיר לחץ חד-צדדי על החקלאים. פיקוח נוסף דרוש על תמחור התוצרת החקלאית הישראלית לצרכנים, כך שלא יהיה ברשתות השיווק סיבסוד-צולב של תוצרת חקלאית מיובאת ע"י מוצרים מענפים אחרים כאמצעי תחרותי בלתי הוגן, הנובע מגיוון סל המוצרים של הרשתות הגדולות בהשוואה לזה של החקלאים.
לא פחות מכך, על החקלאים עצמם לבחון את דרכם המקצועית הן באשר למוצרים שהם מגדלים וכדאיותם והן באשר לשיטות ולאמצעים, כולל אמצעי הייצור שלרשותם (בעיקר קרקע, מים וכוח-אדם), שבעזרתם ובעזרת שיטות אגרו-הנדסיות מתקדמות שבהן מצטיינת ישראל, יכולים הם להפיק יותר תוצרת ליחידת אמצעי-ייצור וכך להוזיל את עלויות הייצור שלהם. כחלק מראורגניזציה אמיתית, חשוב שיבחנו גם אפשרויות שת"פ קואופרטיביות ואחרות, שביכולתן לייעל את תהליכי הייצור והתובלה של הסחורות או רכש אמצעי ייצור אחרים כמיכסות-מים, עלויות דשנים, אכסון ותובלה ועוד. להערכתי, כקולקטיב יוכלו להשיג תנאים משופרים גם בתשלומי מיסים ועלויות ביטוח ובצ"מ, ככל שמשקלם הכלכלי המצרפי יעלה. ממהלכים אלו, גם הציבור יצא נשכר ולפיכך הוא טוב ונכון לכולם!!!
