בהיבט העולמי ברור שכישלונה של ארה"ב לבנות מדינה אחרת באפגניסטן, שונה ממדינת הטליבאן שכבשו האמריקנים בשנת 2001, הוא כישלון מהדהד, בעיקר נוכח קריסתה המהירה כבזק של המערכת המדינית והצבאית שניסו להקים האמריקנים.

האם הכישלון הזה ישפיע על המעמד הבינלאומי של ארה"ב, ובעיקר על המרוץ בינה לבין סין? כנראה מעט מאוד. המרוץ עם סין אינו קשור לאירוע זה או אחר. סין מוּנעת על-ידי אמונה והערכה רחבת היקף וזמן לפיה ארה"ב שוקעת, שהשיטה הדמוקרטית מיצתה את עצמה וכי סין עלתה על הבמה העולמית כדי לשנות את העולם ולא כדי להשתלב בו, ודאי שלא על-פי הכללים שקבע המערב, ובראשו ארה"ב, לאחר מלחמת העולם השנייה. לא ברור כלל שלסין אינטרס בהפיכתה של אפגניסטן למדינת טרור, אך לא המצב באפגניסטן הוא המשפיע על מהלכיה של סין, אם כי סין ודאי תשאב נחת מכישלונה הברור של ארה"ב. בפומבי יאמרו הסינים, כי זאת עוד הוכחה לתפיסה האמריקנית המוטעית של מי שחושב שנכון לכפות את ערכי המערב ברחבי העולם.

גם אירופה לא תשנה את עמדתה הזהירה באשר למאבק בין סין לארה"ב בגלל כישלון או הצלחה של ארה"ב באפגניסטן או בעירק. היא תמשיך לדבר גבוהה-גבוהה על זכויות אדם ולהרחיב את הסחר עם סין באותה עת ממש. האירופים היו ודאי שמחים אילו היה המאמץ האמריקני נושא פרי, והיו אף מוכנים לעזור מעט בשלבים שונים של המלחמה בטליבאן ובאל-קאעידה, אך רובם חושבים שסחר עדיף על מלחמה. כאשר שותף הסחר הגדול ביותר הוא סין, אי-אפשר באמת להיאבק בה, גם כשיש לכאורה סיבות מוסריות לעשות זאת. ארה"ב ודאי ספגה מכה שיווקית גדולה עקב הכישלון, אך עבור האירופים היא נותרה עדיין המעצמה שגם ללא נוכחותה אירופה נהנית מהגנתה.

הלקח החשוב של העולם מהכישלון האמריקני נוגע לכלל המזה"ת. הכישלון הזה מנחיל לעולם את ההבנה שאי אפשר לשחזר את ההיסטוריה, ומה שהצליח אחרי מלחמת העולם השנייה בגרמניה וביפן - אינו עובד במזרח התיכון. אמריקה לא הצליחה לשנות את התרבות המקומית לא בעירק ובוודאי לא באפגניסטן. נראה שהמזרח התיכון, ובתוכו כל המדינות המוסלמיות השונות המרכיבות אותו, אינו בשל לשינוי.

צריך להיות די ברור, שהמזרח התיכון שבין האוקיינוס האטלנטי לגבולות הודו לא ישתנה בעתיד הקרוב באופן דרמטי, לא בעקבות הסכמים (חלומות אוסלו), לא בעקבות מלחמות וכיבוש, ולא בעקבות משברים פנימיים, וראו את תוצאות "האביב הערבי". הסביבה הזאת נידונה להיות קשה, אכזרית, אלימה, מדכאת ואיסלאמית מבחינה תרבותית. הכישלון האמריקני הכפול ממחיש זאת פעם נוספת. חשדנות בריאה צריכה ללוות כל הודעה או הערכה על שינוי לטובה, כי קשה עד בלתי אפשרי לממש שינוי כזה במרחב. על העולם להפנים זאת ולהתייחס בהתאם לתהליכים האזוריים, ואולי גם לשאלה איך תיראה פלשתין העצמאית אם תוקם.

בה בעת צריך לקחת בחשבון שלאחר יציאתה החלקית או המוחלטת של ארה"ב, לא יישאר המרחב ריק. אין רִיק בעולם האמיתי, ויוסר המכשול למעורבותן של מעצמות אחרות שהציבה ארה"ב בעצם נוכחותה. כך יתאפשר לסין ולרוסיה להרחיב את השפעתן באזור. יהיו לכך סממנים כלכליים: הן ישתתפו בבנייתה מחדש של סוריה כמו גם בשיקומן של עירק ולבנון (בעיקר סין), והן ירחיבו את השפעתן דרך בניית בסיסים צבאיים באזור ומכירות נשק. האינטרס הסיני, מעבר לעצם התחרות עם ארה"ב, נובע מצורכי האנרגיה של סין. האינטרס הרוסי הוא בעל אופי גאו-אסטרטגי הנובע מכך שרוסיה רואה במזרח התיכון את "המגרש האחורי" שממנו יכולות לזלוג צרות פנימה, לעבר מדינות בריה"מ-לשעבר ואף לרוסיה עצמה.

שתי המדינות האלה מצויות בתחרות עם ארה"ב וישמחו להיכנס לכל מקום שיתפנה עם יציאת ארה"ב, ולו באופן סמלי, כדי להצביע על החלשתה והתחזקותן. התייצבות מעצמות אלה באופן בולט יותר במרחב תביא לשינוי בהתנהגותן של מדינות האזור, כי לא תהיה אפשרות שלא להתחשב באינטרסים של המדינות החזקות הללו. העולם נראה אחרת כאשר במרחק 250 ק"מ ממדינה מסוימת יהיה בסיס סיני או רוסי במקום הבסיס האמריקני ששכן שם עשרות שנים.

באשר למזרח התיכון עצמו: על מדינות האזור יהיה להכיר בכך שהתנאים המדיניים והביטחוניים סביבן הולכים ומשתנים, כי המטרייה האמריקנית הולכת ונחלשת משום שארה"ב החליטה לקפל אותה, לטוב או לרע, תלוי בנקודת המבט של המדינות השונות. עבור אירן וטורקיה, שתי המדינות בעלות העבר האימפריאלי והחלומות להחזיר עטרה ליושנה ולהרחיב את השפעתן, זאת הזדמנות שהן ככל הנראה לא ירצו להחמיץ. לכן הן יהיו תוקפניות יותר, וכל האזור ייראה כאילו חזרתו של האיסלאם הקיצוני אפשרית ואולי בלתי נמנעת.

עבור המדינות שוחרות הסטטוס-קוו, החוששות מציר הרשע השיעי אך גם מחידושה של האימפריה העות'מאנית המונעת על-ידי אידאולוגיה בנוסח האחים המוסלמים, זה הזמן לפעול יחד כדי להגן על עצמן. כולן מדינות ערביות, חלקן עשירות, חלקן מרובות אוכלוסין, וחלקן בעלות בעיות כלכליות וחברתיות קשות. כולן דיקטטורות, ברמה זאת או אחרת של שליטה נוקשה באוכלוסייה ודיכוי אופוזיציה, וכולן מאוימות במקביל גם על-ידי ארגוני איסלאם קיצוני, פנימיים וחיצוניים. כל אחת מהן לחוד תתקשה מאוד להתמודד עם לחץ טורקי או אירני, והסכנה של אויבים פנימיים אורבת לכל אחת מהן בצורה שונה.

אך אם לעומת זאת הן יפעלו יחד, בסיוע הדדי בתחומים שונים של כלכלה, לגיטימציה, מודיעין וצבא, הן יוכלו להתמודד עם שתי המדינות הלא-ערביות החומדות את השליטה בעולם הערבי. לכל אחת מהן יישאר האתגר הפנימי הלא קל, אך גם איתו יהיה נוח יותר להתמודד אם יקטן האיום החיצוני והאחיות הערביות יתמכו מבחוץ. לא ברור כלל שהעולם הערבי בשל לשינוי שכזה; ייתכן שהיריבויות הישנות בין המדינות הללו ובתוכן לא יאפשרו את השת"פ הנראה כה הכרחי לכל מי שבוחן את בעיותיהן מבחוץ. אם אומנם יסתבר שזה המצב, צפויה מלאכה קלה יותר הן לארגוני האיסלאם הקיצוני והן לאירן ולטורקיה.

מנקודת המבט הישראלית, התרופפות המחויבות והמעורבות האמריקנית היא בעייתית, בעיקר כי ישראל תיוותר לבדה לשאת בעול הטיפול במדינות המאיימות עליה ועל האזור כולו, אבל זאת גם הזדמנות של ממש.

בהשוואה למדינות הערביות, ישראל מושפעת פחות מהיציאה האמריקנית מהאזור. בניגוד לחלק משכנותיה, ישראל אף פעם לא בנתה את יכולת ההגנה שלה על שותפות אמריקנית פעילה, ודאי לא בשדה הקרב. ישראל ציפתה מארה"ב לתת לה את האמצעים בדמות סיוע לקניית נשק, את המסגרת הבינלאומית שתאפשר לה להפעיל את הכוח עד להשגת ההישג בשדה הקרב ואת ההרתעה אל מול כוחות חיצוניים שעלולים להפריע לישראל או לאיים עליה. נראה שבתחומים אלה לא חלה נסיגה אמריקנית מהמחויבות לישראל, ועל כן תנאי ניהול המערכה העתידית לא השתנו מהותית מבחינתה של ישראל. כאמור, עכשיו ישראל בודדה יותר בנשיאת עול הטיפול בכוחות תוקפניים במרחב ביום יום, כדי למנוע מלחמה וכמובן במהלכה של מלחמה אם בכל זאת תתרחש.

העול הנוסף הזה יחייב התייחסות ישראלית בבניין הכוח, וצריך לנסות לשכנע את ארה"ב לסייע במאמץ הנוסף הזה, הנובע בחלקו הגדול מההחלטה האמריקנית להקטין את מידת מעורבותה באזור. בשום פנים ואופן אין לקרוא לארה"ב לשוב ולהשקיע את לוחמיה באזור. אין זה עניינה של ישראל איך ארה"ב מכלכלת את סדר העדיפות שלה והיכן היא מוכנה (או לא מוכנה) להקריב את בנותיה ובניה. על ישראל לחזק את כוחה ולהיעזר בכך ככל שניתן בארה"ב כדי שלא תזדקק לסיוע האמריקני בשדה הקרב. על ישראל להדגיש זאת חזור והדגש: גם במצב החדש ההולך ומתהווה באזור ישראל תגן על עצמה בעצמה; היא מוכנה לשלם עבור יכולת זאת, ותשמח לקבל סיוע מארה"ב כדי שיהיה לה קל יותר לממשה.

ייתכן שבשני תחומים מעמדה של ישראל דווקא יתחזק. ייתכן שמדינות האזור יבינו שמערכת יחסים פתוחה עם ישראל היא בעלת חשיבות של ממש ליכולתן להגן על עצמן. בניגוד לאירן ולטורקיה, לישראל אין לא יומרה ולא שאיפה לשלוט או להשפיע על מדינות ערב מעבר לרצונה למנוע מהן לאיים עליה. המדינות הערביות יכולות להרוויח לא מעט מיחסים פתוחים עם ישראל, כי ישראל יכולה לספק ידע וטכנולוגיה בתחומים החשובים למדינות אלה כמו מים, חקלאות, חינוך ובריאות.

ישראל יכולה לסייע להן להגן על עצמן בדרך של שת"פ מודיעיני וסיוע ביטחוני גלוי ושאינו גלוי. ישראל אינה תחליף לארה"ב, אך יחד עם ישראל יוכלו המדינות הללו לבנות מערך אזורי שיקל עליהן להתמודד עם איומים שונים ולקחת אחריות, בידיעה שארה"ב כבר לא בסביבה כדי לקחת את האחריות על שכמה. המזרח התיכון הערבי, אם יגיב נכון להחלטה האמריקנית, יתבגר ויוכל להתמודד עם בעיותיו בעצמו.

בהיבט האמריקני, ייתכן שתגדל חשיבותה של ישראל להבטחת האינטרסים של ארה"ב במרחב, ומכאן גם למעמדה כמרכיב בביטחון הלאומי האמריקני. אם האמריקנים יעריכו נכון את המצב ולא יתנו לרעשים מצד האידאולוגיה האנטי-ישראלית המצויה בשולי השמאל האמריקני להפריע לחשיבה הרציונלית והמקצועית, הם יבינו שישראל היא המדינה היחידה במרחב שהם יכולים לסמוך עליה. הם יבינו שזאת פיסת הקרקע היחידה שבה יהיה להם שותף רציני, אזור התארגנות חיוני וביטחון בעמידות המשטר ואהדתו לארה"ב וגם סימפטיה רחבה בקרב הציבור. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בכל הסביבה, וארה"ב יכולה לסמוך עליה במובן העמוק של המושג. ערכים משותפים אינם סיסמה ריקה, אלא בסיס לשיתוף פעולה במבחנים קשים.

אין ספק שהחלטת הנשיאים האמריקנים האחרונים להקטין את המאמצים המושקעים במזרח התיכון כדי לפנות יכולות אנרגיה ניהולית ותקציב לצרכים במזרח הרחוק, היא החלטה בעלת משמעות היסטורית למזרח התיכון כולו. הפניית המאמצים הללו אינה מבטיחה הצלחה במרוץ מול סין, אך היא ודאי פוגעת בתחושת מדינות האזור שיש על מי לסמוך במקרה של משבר, בעיקר מול אירן וטורקיה, או מול ארגוני טרור רצחניים.

מדינות האזור, שכולן ערביות, יוכלו להתגונן מפני התוקפנות של אירן וטורקיה אם יפעלו יחד. צירופה של ישראל למערך זה יקל מאוד את ההתמודדות עם המעצמות האזוריות שאינן ערביות אך רוצות לשלוט בעולם הערבי. על ישראל להמשיך לחזק את יכולתה להגן על עצמה בעצמה בסיועה של ארה"ב, ועבור ארה"ב תיוותר ישראל בעלת הברית החשובה שניתן לסמוך עליה נוכח איומים ושינויים שעלולים להיווצר באזור.