ביומן הכשרת עין-גב נכתב ב-1 במאי: "כל היום פיצוצים מכיווּן עין-זיתון, עשן ושריפות. במשך כל היום מגיעים חבר'ה עם שלל, עדרים, פרות, סוסים, חמורים".¹ נתיבה בן-יהודה כתבה שהיו שמועות "על כל מיני גניבות גדולות של מפקדים גבוהים, למשל שכל המטבעות זהב שנמצאו בעין-זיתון ברצפה של אחד התושבים שברחו, ונלקחו על-ידי המטה של הגדוד, המטה הקרבי, באותו לילה, נעלמו כולן. עוד בדרך חזרה מעין-זיתון לכנען הן היו בפחים, כך הלך הסיור, מוטענות על אלונקות של הפגזים, ועד שהגיעו בחזרה לכנען כל הפחיות האלה היו כבר ריקות".²

ב-1 במאי בשעה 11.30 לפני הצהריים דיווח אלון למטה הפלמ"ח שמאה שבויים נתפסו בעין-זיתון.³ ב-11 במאי התפרסמה בעיתון "על המשמר" של מפ"ם ידיעה: "חמישים אנשי כנופיות נהרגו בקרבות בביריא ועין-זיתון". בכתבה שהתפרסמה בשבועון של צה"ל "במחנה" ב-20 ביוני, חמישים יום אחרי האירוע, כתוב שיותר ממאה תושבי עין-זיתון נהרגו עם כיבוש הכפר. בספר הפלמ"ח כתב יגאל אלון: "הקרב השאיר בשטח עשרות חללים, רובם מתנדבים עירקים".⁴ באותו בוקר הותקף המושב רמות-נפתלי בגליל העליון ויגאל אלון חשש שמגיניו לא יחזיקו מעמד. לכן הוא פקד על קלמן לתפוס שבויים בעין-זיתון, כדי להחליפם בחברי המושב שיפלו בשבי. אבל אנשי רמות-נפתלי הדפו את ההתקפה, השבויים מעין-זיתון היו מיותרים ונטבחו.

מנושא זה התעלמו ההיסטוריונים השמאלנים הראשונים של מלחמת העצמאות, שעיצבו במידה רבה את השיח הישראלי על אותה מלחמה עד היום אף שהם "חגגו במחקריהם" ובספריהם את "הטבח", שלא היה, בדיר יאסין על-ידי לוחמי האצ"ל ולח"י. מדובר בראש מחלקת היסטוריה הראשון של צה"ל, נתנאל לורך, ולאחר שהשתחרר, איש בכיר במשרד החוץ ומזכיר הכנסת, בספרו: "קורות מלחמת העצמאות". ספרו של לורך עיצב במידה רבה את מה שידוע לרוב הישראלים עד היום על מלחמת העצמאות.⁵ וכן, בספרם של אנשי מחלקת היסטוריה של צה"ל שאחד מהם היה לורך, ושאחדים מהם איישו לימים את המחלקות להיסטוריה באוניברסיטאות כפרופסורים מכובדים ואף עמדו בראשן: "תולדות מלחמת הקוממיות – סיפור המערכה" עם דברי הקדמה מאת דוד בן-גוריון; פרופ' יהודה סלוצקי בסדרת ספריו "ספר תולדות ההגנה", ואלוף משנה ד"ר מאיר פעיל, מחנכם של קציני צה"ל הבכירים במשך עשרות שנים ואדם מרכזי בעיצוב תרבות הביטחון השִקרית בצה"ל ובמערכת הביטחון של ישראל.⁶ בביוגרפיה שלה על יגאל אלון, שהתפרסמה ב-2004, התעלמה בעלת פרס ישראל, פרופ' אניטה שפירא, מן הטבח, וכל מה שהיה לה לומר עליו הוא זה: "עין-זיתון היה כפר גדול וחזק, והתחולל שם קרב של ממש.⁷ במשך יום תמים פוצצו הכובשים את בתי הכפר לעיני ערביי צפת שצפו בנעשה וידם קצרה מלהושיע. עוד שלב במערכה הפסיכולוגית".⁹ הפרופסורים מנחם פרי ועוזי שביט, החתומים כעורכי הספר, לא טרחו ליידע את שפירא כי ראוי לכתוב את כל האמת, שהרי זהו תפקידם של עורכים אקדמיים במעמדם.

ראשונה שסיפרה על רצח השבויים בעין-זיתון, כעדת ראייה, הייתה מפקדת בגדוד השלישי של הפלמ"ח, נתיבה בן-יהודה, בספר "מבעד לעבותות", שהופיע ב-1985. אבל נתיבה חיברה ספר זיכרונות בלא לציין את השמות האמיתיים של האנשים שעליהם כתבה גם על פרשה זאת וגם על פרשות אחרות. בסדרת שיחות איתה היא פרטה בפני את השמות האמיתיים של הדמויות שעליהן כתבה. לחברה הישראלית היה נוח בשנות השמונים של המאה שעברה להתעלם מעדוּת מפורשת על הטבח בעין-זיתון ולהתייחס אל הספר כאל בדיה כפי שהיא התייחסה לסיפוריו הראשונים של לוחם הגדוד הרביעי בירושלים, יורם קניוק.

ראובן נצר, שפיקד על כיבוש הכפר ועל הכוחות שחנו בו אחרי כניעתו, אמר לי בשנת 1981, בראיון שנערך בקיבוצו משמר העמק של 'השומר הצעיר': "זה מעיק על מצפוני עד היום. אחרי שכבשנו את הכפר התברר שהפלאחים נשארו בבתים עם נשיהם וילדיהם ולא ברחו. ריכזנו אותם בחוץ, בשני מקומות, אמרנו לחבר'ה לא לקחת שלל, ולרכז במסגד כל שלל רציני. היינו שם כל היום, ושוחחנו עם הערבים. לא ראינו בהם אויבים. לפני שלקחנו שבויים, כדי להחליפם בשבויים אפשריים, חברי רמות-נפתלי, אמר לי משה קלמן, בנוכחות כל החברים, 'קח את כל הצעירים, תעלה אותם על קומה שנייה של בניין ופוצץ אותם מלמטה'. התאספנו, כמה חבר'ה והחלטנו ללכת למטה של קלמן בפסגת ההר שמעל עין-זיתון ולומר לו שלא נעשה מעשים כאלה. כשהגענו אליו הוא אמר שהתוכנית הזאת בטלה מפני שיגאל אלון פקד לקחת שבויים כבני-ערובה. בחרתי שלושים, אולי יותר, ערבים צעירים, כמה חיילים הובילו אותם, בידיים מורמות, לבסיס שבהר-כנען. לא ידעתי שבחרתי אותם למוות. אני אמרתי לצעירים הערבים, אתה ואתה ואתה, וכו'. אחר-כך סיפרה לי נתיבה שהרגו אותם על המדרון של הר-כנען, זה שפונה לכיוון ראש-פינה".⁹

סיפר מפקד המחלקה אבינועם חדש: "אחרי שכבשנו את הכפר ללא התנגדות ישבתי עם מחלקתי בבית ערבי מלא פיתות, וכן פח זיתים וביצים ואכלו ארוחת בוקר עם חביתות מכמה ביצים. הגיע שליח מהמג"ד משה קלמן ואמר לי 'תבוא למסגד, קלמן צריך לדבר איתך'. הלכתי לשם. בדרך הצטרף אלי חבר. במסגד קלמן אמר לי 'תראה יש בעיה. ההתקפה של הלבנונים על רמות נפתלי נהדפה, לא יודעים למה. יש חמישים ושישה ערבים שתפסנו שנשכבו מתחת למיטות. אין לנו שומרים ולא מקום להחזיק שבויים. כרגע אין צורך בהם כי הלבנונים נסוגו. רוצה שתיקח אותם לנחל לִמון ותחסל אותם'. אמרתי 'משה בשום פנים ואופן לא אעשה זאת. אין דבר כזה. אתה רוצה, תחסל אותם בעצמך'. אחרי זמן מה קרא לי שוב ואמר: 'סדר שתי כיתות יעלו אותם בשמירה להר כנען, ישימו אותם באולם הקולנוע בחצר האחורית'. אחרי ימים אחדים הייתה ההתקפה הראשונה שלו על צפת הערבית שנכשל ובה נפל בן צפת זאב כהן והערבים התעללו בגווייתו. חתכו לו את הביצים כמו שעשו לל"ה. בא אלי מישהו מטעם אנשי צפת, לימים היה קצין משטרה בירושלים, לקבל עשרה שבויים לעשות להם מה שערבים עשו לזאב כהן, לחתוך אותם בעודם חיים וזה מה שהיה".¹⁰

אהרון יואלי סיפר: "לעין-זיתון הגיעו שלושה אנשים מצפת, לקחו עשרים ושלושה ערבים, ואמרו שאלה פורעים ורוצחים, קשרו להם את העיניים, לקחו מהם את השעונים ושמו בכיסיהם, הובילו אותם אל מעבר לגבעות והרגו אותם. זאת הייתה נקמתם של יהודי צפת. הבנתי שהמפקדים שלנו מחפשים עוד 'קילרים' שיעשו עבודה כזאת. בצפת לא כולם היו חסידים. לדעתי זה לא היה רצח שבויים, זה היה הרג של רוצחים ערבים. את השאר גרשו לכיוון הג'רמק באותו ערב, וכדי לזרז אותם ירו בהם".¹¹

יצחק גולן מהגדוד השלישי סיפר ששלושים שבויים הובאו לחקירה בהר-כנען: "אנשי הש"י חקרו אותם, ואחרי החקירה הייתה בעיה, מה עושים איתם. כולם היו לוחמים. אמרו לנו להוריד אותם למשטרת ראש-פינה. בדרך הם ניסו לברוח ואז ירו בהם. לא הייתה ברירה. הייתה סכנה שהם יברחו לצפת ויספרו שם כמה מעט נשק וכוח-אדם יש לנו. יכול להיות שהם נהרגו קשורים. למחרת בבוקר נשלחה כיתה לקבור אותם".¹²

וכך תיארה נתיבה בן-יהודה את הטבח: "כשהחבר'ה נכנסו לכפר הם אספו את כל אלה שנראו להם חיילים אמיתיים, או שהיו ממש קצינים. כלומר, נראו ממש כמו קצינים, אז הם לקחו את כל אלה, קשרו להם את הידיים ואת הרגליים וזרקו אותם למטה, בוואדי העמוק מתחת לעין-זיתון וככה הם שכבו שם שני ימים. כל הזמן הייתה תלויה באוויר הבעיה, מה לעשות איתם... אחרי שלושה ימים התברר שכולם הרוגים, אבל שני פלמ"חניקים שרצחו אותם בפקודת המג"ד השאירו את הגוויות עם ידיים ורגליים קשורות, והיה חשש שאיזה עיניים זרות¹³ עומדות לראות מה קורה כאן עם השבויים האלה".

לפי עדותה של בן-יהודה, חיפש המג"ד אנשים "שדם לא מבהיל אותם", ובחר בה. חוליה בפיקודה ירדה לוואדי, פתחה את הקשרים וסילקה את החבלים שהגוויות היו קשורות בהם. בשיחה עם כותב שורות אלה אישרה נתיבה בן-יהודה שאכן כך עשתה. "אולי זה היה הרגע ששינה לי את כל החיים", כתבה בספרה. "הכי נורא היה... שהסתירו את כל העסק. אף פעם, אבל אף פעם, שום דבר לא יצא החוצה". היא ניסתה להבין את קלמן: "בן עשרים ושלוש, נזרק בלי שום הכנה למלחמה נוראה, שהיה תחת לחצים איומים, שרק שבועיים קודם נהרגו לו עשרים ושניים איש,¹⁴ ובכל זאת הוא התגבר על האסון והמשיך לעין-זיתון, ועוד לקח על עצמו את כל התפקיד הגדול של שחרור צפת עם מאות אלפי ערבים באזור, והעיקר, אף אחד, בכל הגדוד לא נתן יד לדבר".¹⁵

אחרי כשלושים שנה אמר משה קלמן למחבר שאחרי כיבוש עין-זיתון היה עליו לכבוש את צפת ולא היה לו "זמן להתעסק עם שבויים", ושאילו היה משחרר אותם ודאי היו מצטרפים ללוחמים הערבים בצפת.¹⁶

הסמג"ד מאיר דרזדנר סיפר שהוא התקדם עם פקודיו לכיוון צפת מיד אחרי כיבוש עין-זיתון ולא ידע על הטבח. אחרי ימים אחדים הגיעו אליו השמועות, אבל אז כבר היה עסוק בצפת, ועד ההפוגה נלחם ללא הפסקה. הוא מעולם לא דיבר עם קלמן על הפרשה הזאת.¹⁷

ב-6 במאי קלטו אנשי יחידת האזנה של הש"י בירושלים שיחת טלפון בין מפקד הצבא הבריטי הגנראל מקמילאן ובין מפקד הצבא בצפון הארץ. מקמילן ביקש דוח על הטבח בצפת.¹⁸

מכל העדויות האלה עולה שהיה טבח בעין-זיתון. כמאה שבויים נרצחו אחרי כיבוש הכפר. הרוצחים היו יהודים מצפת שבאו לעין-זיתון כדי להרוג פורעים ערבים, מאבטחים שהובילו שבויים בדרך מהר-כנען לראש-פינה וסברו שהם בורחים, ושני אנשים מהגדוד השלישי של הפלמ"ח, שמילאו את פקודת המג"ד משה קלמן.

בשבוע הבא: תרבות השקר בצה"ל ואימוץ אידיאולוגיה שמאלנית קיצונית שעיצבה תרבו שקר במערכת הביטחון ובאקדמיה; צנזורה צבאית על פרסומים ביקורתיים בצה"ל;

1. ארכיון קיבוץ פלמחים.
2. נתיבה בן-יהודה, "מבעד לעבותות", עמ' 286.
3. א"צ, ידיעות הגדוד השלישי, 1 במאי 1948.
4. ספר הפלמ"ח ב', עמ' 279.
5. בכרך ה' של סדרת ספרַי: "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות" – "פרשת הל"ה", הראיתי שלורך עיוות לחלוטין פרשה זאת שהיא המיתוס המכונן על אותה מלחמה.
6. מאיר פעיל, שבזמן כיבוש דיר יאסין פיקד על יחידת שירות הידיעות שפעלה נגד האצ"ל ולח"י בירושלים, המציא את סיפור "הטבח" בדיר יאסין ובמשך כל חייו דאג לטפּחו כדי לשמור כביכול על ערכי טוהר הנשק.
7. קרב של ממש לא היה.
8. אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004.
9. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם ראובן נצר.
10. סדרת ראיונות עם אבינועם חדש.
11. הרב-שיח הנ"ל בהשתתפות אהרון יואלי.
12. ארכיון המחבר, ראיון עם יצחק גולן.
13. הכוונה למשקיפי או"ם ולעיתונים זרים.
14. בהתקפה השנייה על משטרת נבי יושע. ממצאי מחקר על אותו קרב יתפרסמו כאן בעתיד.
15. בן-יהודה, שם, עמ' 248-243; בסדרת ראיונות עם המחבר אישר משה קלמן את עיקרי הדברים.
16. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן.
17. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם מאיר דרזדנר.
18. ארכיון "ההגנה", ידיעות טנא.