מלקחי פרשת הבריחה מכלא "גילבוע"

בדברים הבאים אין מידע חסוי או סודות ביטחוניים; יש בו צפיה באירוע ביטחוני, שנתגלמו בו לצערנו כשלים טיפוסיים רבים. כל מי שיעיין בפרסומי התקשורת הגלויים לפני, במהלך ואחרי הבריחה מכלא "גילבוע"¹, ימצא בהם את כל המידע. חמאס הוא כרגע הארגון המצוי בעימות החם ביותר עם ישראל. בהנחה המוכחת מכבר שחמאס הוא ארגון לומד, טוב תעשה ישראל אם תשתדל גם היא להיות ארגון לומד,² כך שתשכיל לתקל ולסכל מבעוד זמן את הניסיון הבא של מערך הטרור שבוא יבוא.

• אין לטרור סיכוי במאבק כוחני ישיר מול כוחות הביטחון הישראלים, גם כשאלה אינם במיטבם.

• המערכת העומדת נגד הטרור בחירום היא משולבת הכוללת צבא, משטרה, שב"כ ושירות בתי-הסוהר; בשיגרה אלה רק נציגים סטטיסטיים של אירגונים אלה.

• התנאים הנוחים של האסירים בבתי הסוהר הישראלים, מנוונים את כישוריהם, יכולותיהם האופרטיביות, תוקפנותם והעזתם; ישראל יודעת לנצל זאת.

• ישראל טובה במבצעים מיוחדים שהיא יוזמת; הפתעה מוציאה אותה משווי-משקל.

• שליטת ישראל בשטחי ארץ-ישראל המערבית מוחלטת ובגלל איומי הטרור החיצוניים, רק צפוי שתלך ותגבר.

• בריחה ממאסר חייבת להיות נתמכת ע"י גורמים חיצוניים לכלא. עליה להיות מושתתת על תנועה מהירה, התרחקות מהירה מאזור המוצא ומציאת מסתור לתקופה יחסית ממושכת (שבועות) במחבוא מוכן ומצוייד מראש למטרה זו.

• יכולותיה הטכנולוגיות של ישראל משעבדות את חשיבתה והתנהלותה ליכולות אלה. אין טעם לנהל את ההתמודדות מולה במרחב בו עליונותה מובהקת.

• רגישות "ישראל" לפגיעה באזרחים וביוקרה הפוליטית של מנהיגיה גבוהה. חולשתה הגדולה היא בשמירה על החוק והסדר; זו נרפית ולוקה בחסר.

• סיכויי חמאס להשיג הצלחות מבצעיות או פוליטיות, תלויה ביכולתו להפתיע בחזית רחבה ומגוונת.

• אם רוצה חמאס לשנות את המשוואה הנוכחית בינו לבין ישראל, לא ישיג זאת במעשי טרור אלא בתוכנית אסטרטגית כוללת, שביסודה שינוי המציאות בעזה, כשפרוז היא מילת קסם בעלת פרוש גמיש לטווח הארוך.

עקרונות הלחימה של ישראל בארגוני הטרור, לוקים כמעט מכל בחינה מתודית אפשרית שהעדיפות המספרית והטכנולוגית העצומה שלה מונעות בה כשלים רבים וחמורים יותר.
אחד הנכסים החשובים ביותר של ארגון טרור הם הלוחמים ומפקדי-השטח המבצעיים המנוסים שלו (כך גם בצבא סדיר); הם שקובעים את עיקר יכולתו ויעילותו של הארגון. חרף העובדה שמדובר כבר בעשרות שנים של עימותים מתמשכים, לא ניכר מספיק שישראל הפנימה עובדה זו ועושה בה שימוש מושכל. עסקות חילופי השבויים ההזויות שעשו לא מעט מראשי הממשלה בישראל הן הוכחה ניצחת לכך. שוב ושוב ראינו ששחרורם של מחבלים עם "דם על הידיים" מחולל "שיקום האנרגיות הפעילות" של אירגוני הטרור והגדלת מחיר הדמים שמשלמת ישראל בעד פוליטיקה תדמיתית הרפתקנית זו.

משיקולים שונים שלא כאן המקום לדון בהם, החליטה ישראל להימנע מהוצאתם להורג של מרצחי-אזרחים ולכלוא אותם בבתי הכלא לתקופות ארוכות. בכך סיפקה והיא ממשיכה לספק גם הלאה למחוללי הטרור אמצעי לחץ וסחטנות, אותם הם ממנפים נגד המדינה ואזרחיה. פרשת הבריחה האחרונה - כאשר אחד הבורחים (מוחמד זביידה) הוא אורח כבוד ותיק בבתי הכלא הישראלים וגם 5 האחרים אינם "קדושים" - חזרה והבליטה שיקולים אלה. אולם ישראל, כדרכה, "חזרה אל דרך המלך" הפסיבית של מינוי ועדה מיותרת במצב שבו הכל ברור וממשיכה בדרכה הנרפית והשבלונית.

הטרור מנצל את המצב לטובתו ככל יכולתו בעוד ישראל דורכת במקום ואינה מפיקה שום תועלת ממשית מהאירוע שגרם לה פגיעה תדמיתית קשה, פגיעה מורלית קשה עוד יותר, בזבוז אדיר של משאבים ואיום חמור שהמשבר יתפתח לעימות מקיף יותר בעזה ובאיו"ש ואפשר גם שבמקומות אחרים. הגיע הזמן לנהוג מול אסירים נרגנים, בורחים, תוקפנים או מסוכנים בכל צורה אחרת בכללי משחק חריפים יותר. למשל: שינוי הוראות הפתיחה באש של צה"ל וכוחות הביטחון האחרים כלפי אסירים ביטחוניים בורחים; המטרה היא לחסלם מבלי לסכן חיילים או אזרחים בשום צורה שהיא. מאידך-גיסא, יש להיערך לשחרור כלואים השפוטים לתקופות ארוכות, אחרי ריצוי מאסר של 10 שנים לפחות וגירושם מתחומי השליטה של ישראל, תוך אזהרה כי יחוסלו כיעד מוצהר אם ישובו לטריטוריה זו, והפעם ללא אזהרות נוספות. את הוראות הפתיחה באש לכוחות הביטחון יש להתאים למדיניות זו.

טרור אינו פועל בוואקום; הוא פועל בהסתר בדומה לחלק חשוב בפעילות למניעת טרור. הגברת אי-הוודאות של אירגוני הטרור לגורל פעיליהם, לצד שחרור בתי הכלא שלנו מהחזקתם כבני ערובה פיקטיביים ובזבוז משאבים אדירים על כך, תפעל לשינוי מאזן "הכדאיות" בין הצדדים. האפשרות להפעיל מהלכים מסוג זה, מצויה בידינו ואך איוולת היא לא לעשות בהם שימוש אינטנסיבי ויעיל.

לאחר שלמדנו במשך עשרות שנים שמדינות המערב פועלות נגד הטרור ללא אינהיביציות צבועות ומעצורים אוויליים ובה בעת אנחנו איננו פוסחים על שום שטות אפשרית, בעיקר משיקולי דימוי חסרי תועלת - הגיעה העת לשקול מחדש את מדיניותנו ללחימה בטרור ולשפרה. זו עשויה להיות תרומה אדירה להרתעה, למוראל הלאומי ולגימוד משקלו היחסי של הטרור בחיינו.