תמונות מחיי הנישואים <br>

הסרט האהוב עלי ביותר הוא "תמונות מחיי הנישואין" משוודיה, בבימוי הבמאי הטוב ביותר אינגמר ברגמן, סרט בן כחמישים שנה, בכיכובם של ארלנד ג'וזפסון כיוהן וליב אולמן שהגיעה לפסגת המשחק כמריאן. הסרט התחיל כסדרת טלוויזיה בת 6 פרקים, שראיתי הן בגירסה המקורית והן בעיבוד החדש מהשנה, והן כהצגה בצרפת עם שני שחקני מופת ניקול גרסיה ואנדרה דיסוליה, והצגה של גשר עם השחקנים המצויינים איתי טיראן ואפרת בן-צור.

אני רוצה לכתוב דווקא על הסידרה המחודשת עם ג'סיקה צ'סטיין המדהימה ואוסקר אייזק המעולה. יוצר הסידרה המחודשת הוא הבמאי והתסריטאי הישראלי חגי לוי שיצר סידרה אמריקנית נפלאה שאינה נופלת מהמקור, כמעט מושלמת, הסידרה הטובה ביותר שראיתי בשנים האחרונות. כך צריך לעבד סרט, תוך התבססות על ברגמן הגאון, אך עם הכנסת נופך אקטואלי והיפוך מבריק של הדמויות - הבוגדת היא מירי/צ'סטיין והאנדרדוג הוא ג'ונתן/אייזק.

בשתי הסדרות הגיבור הוא מרצה באוניברסיטה, אך הפעם הגיבורה אינה עורכת דין אפורה אלא אשת הייטק מבריקה, אשת קריירה, רעיה גרועה, אימא נוראית, מניפולטיבית, גחמנית, כמהה לריגושים, ההפך הגמור ממריאן האישה והאמא המופתית, המסורה בדרכה היבשושית לבעלה, כשהעבודה שלה היא כינור שני לעומת המחויבויות המשפחתיות שלה, נתונה בסד הנורמות החברתיות הבורגניות, שיוהן המחפש ריגושים מבקש להשתחרר מהן.

איזה נביא היה ברגמן שצפה לפני חמישים שנה לאן נושבת הרוח של הזוגיות, כשהתמונות מחיי הנישואין שלו שאיפיינו אז חברה מתירנית כשוודיה, אך לא את ישראל, ארצות הברית, ומרבית העולם המערבי, שעדיין קידש את מוסד הנישואין, ברוח המסורת והדת, האישה משחקת כינור שני, "יודעת את מקומה", מתקדמת מספיק על-מנת לצאת לעבודה, אך לא משוחררת דיה שתשאף למימוש עצמי רגשי, כפי שרק לבעל היה מותר בימים רחוקים אלה.

דרך הביניים

איזהו עולם מאושר יותר, מתקדם יותר, האם אישה חופשיה היא בהכרח אישה נטולת מעצורים? האם אחרי האקציה והריאקציה תבוא הסינתזה ונגיע לדרך הביניים, של שוויון מלא בין הגבר והאישה תוך כבוד הדדי ונאמנות הדדית? ברגמן הציג קיצוניות אחת של האישה הכנועה וחגי לוי מציג קיצוניות שניה של האישה "המשוחררת". עם אחוזי גירושים שהגיעו לשיאים אנו שואלים את עצמנו אם לא הגזמנו, גברים ונשים, במימוש המאוויים הרגעיים.

פעם חשבו עשר פעמים לפני שהיו מתגרשים, התביישו, זה לא היה מקובל. לאישה לא היו אמצעי קיום, "אצלנו זה לא קורה במשפחה". בשוודיה של ברגמן לפני 50 שנה, בארה"ב והמערב של היום זה הפך לדבר שבשיגרה, האישה הזדקנה - מחליפים למודל צעיר, הבעל משעמם - מחפשים ריגושים עם העמית לעבודה. והעמית הוא פולי, ישראלי, גבר שבגברים, שמרים את מירה לשיאי ריגושים שבעלה האקדמאי העצור מעולם לא התקרב אליהם.

למה שמו פולי? האם לחגי לוי עלו קונוטציות של פולי מהגשש והשיר "מה'הוא'עושה'לה", צריך לשאול אותו, אך בסרט רואים היטב מה הוא עשה לה, לתדהמתו של הבעל הנבגד. לא אנסה להיכנס לזרם התודעה של חגי לוי שגם בחר את השם "אקרמן" למנכ"ל חברת ההייטק שבה מירה ופולי עובדים. מעניין שהישראלים אצל חגי לוי הם אנשי הייטק, מאהבים וקרייריסטים, ולא מובילים בשם "מוישעס" או "שלעפערס", שהם בסרט עם שמות גויים.

האם ישראל בדרך להיות כשוודיה לפני 50 שנה וארה"ב כיום, עם אחוזי גירושים בשמים? בל נשכח שאחת הסיבות למקום הגבוה שלנו במדד האושר היא המשפחתיות החזקה, שמאפילה על הסכנות הביטחוניות, המצב הכלכלי הבעייתי והאתיקה על הפנים. אומנם גם הסקנדינבים במקום גבוה במדד האושר, אך מסיבות הפוכות. השגשוג והאתיקה, השקט והאקולוגיה מטים את הכף לאושר, למרות הגירושים, המשפחתיות הרעועה והניכור.

מצוות ההומניזם

ואם החרדים מאושרים בגורלם זה לא כמו שהרבנים מאמינים בגלל האמונה וההסתפקות במועט, אלא דווקא בגלל המשפחתיות החזקה, אחוזי הגירושים האפסיים, ההסתגלות לבני הזוג לעומת אפס הסובלנות בזוגיות של חילוניים שגורמת להם לנטוש את התא המשפחתי על כל משברון בלי לנסות לאחות את הקרע. ולהבדיל, האלימות במגזר הערבי, שגורמת להם לנקוט באלימות על כל "עלבון", פגיעה בכבוד המשפחה, בלי לנסות להכיל משברים בשלום.

האתגר הגדול של החילונים בישראל ובארה"ב, בעולם המערבי, הוא לשמור על ערכי המשפחה והזוגיות, גם ללא אימת דין תורה או הכנסייה. כי אחרת תהיה נטייה לרבים לחזור בתשובה כדי לשמר על ערכי המשפחה, לחסות בצל הכנסייה, היהדות והאיסלאם הקיצוניים, עם ערכי נאמנות לתא המשפחתי, כיבוד אב ואם, ערבות הדדית. זה לא חייב להיות עם תג מחיר של פונדמנטליזם, זה יכול להיות על-פי מצוות ההומניזם, שוויון זכויות, האתיקה והמצפון.

האמפתיה שלנו הולכת לעבר ג'ונתן האנדרדוג שהיה נאמן לאשתו, אב מסור, שם את ערכי המשפחה מעבר לקריירה שלו, כמו שמריאן עשתה אצל ברגמן. אבל צ'סטיין "הביצ'ית" גדולה מהחיים, הרבה יותר טובה מיוספסון במקור עם המשחק התפל שלו. תנועות הפנים שלה, גווני קולה, הדיבורים והשתיקות, איך היא מצליחה לסובב את בעלה על אצבעה הקטנה, הם פסגה חדשה בקולנוע. טוב, הרבה יותר מעניין לשחק את תפקיד המנוול או המרשעת.

מה שכן, למרות שהיא גויה, אוהבת מירי יהודים, מהבעל ועד המאהב, עד שאקרמן הבוס היהודי שלה מפטר אותה, פולי המאהב שלה זורק אותה, וג'ונתן בעלה לא רוצה אותה חזרה. כי מירי מסתבכת במזימות שלה, כמו כל המניפולטורים מטראמפ ועד נתניהו. במקום לבוא לבעלה ולהגיד לו בפשטות "אשמתי, בגדתי, פיטרו אותי, זרקו אותי, אני באה אליך עם הזנב בין הרגליים ומבקשת הזדמנות שניה", היא מבקשת פסק זמן "לעבור שוב על הגט".

נעלי בית

סצנות הסקס והאלימות מעניינות הרבה פחות מאשר הדיאלוגים המצמררים בין שני גיבורי הסידרה. אתה יושב מרותק אל מול המסך, בתפאורה מינימליסטית של חדר באותו הבית, כמעט אותה תפאורה, כמעט רק שני שחקנים, כמעט רק דיבורים, ובכל זאת הקולנוע במיטבו. הרבה יותר מרתקת מסידרה בידיונית על מלחמת העולמות, מלחמת המינים בסרט הזה, אבל בלי העדפות מגדריות, כל אחד נשפט על מעשיו ללא כל קשר לגזע, מין, לאום או דת.

מעניין מה היו אחוזי הצפיה של הסדרה הזאת והקודמת לעומת זוועתונים כסדרות 'הכלה מאיסטנבול' או ערוץ ויוה. לא סתם ברגמן בוחר את השם לאחד הפרקים "האנאלפבתים", כי מלמדים אותנו מתימטיקה והיסטוריה, אבל אנחנו בורים בנושאים ברומו של עולם - בחירת בני הזוג שזו ההחלטה הכי קרדינלית בחיים, בחירת קריירה, בחירת המנהיגים שלנו. כי צריך תחכום לא לבחור במנהיגים פופוליסטים, וחכמת חיים לבחור בנפש התאומה, ובקריירה.

צ'סטיין סובלת מכאבי ראש עזים ומבקשת כדור, אך במקום אקמול היא זקוקה לסם אמת, כי היא כל הזמן מתמרנת, מתייחסת לבעלה כמובן מאליו, כמו נעלי הבית שלה, שנוח ללכת בהם אך לא חושבים עליהם יותר מדי. היא שוכחת שאם מחפשים זיקוקי דינור בין ההבזקים יש הרבה חושך, סיפור על מעט אהבה ריגושית והרבה חושך רגשי. להבדיל מן הנישואים שהם כמו מנורת לד, מחזיקה מעמד הרבה זמן, באותה תאורה בת-קיימא, מונוטונית...