אני מתפלל על הילדות שלי

שנת הלימודים התחילה. פעם, שנת לימודים התחילה בראשון לספטמבר. לא משנה שבחודש הראשון עדיין לא הייתה לנו מערכת ובחודש השני איש לא באמת ידע מי המורה שלו עכשיו ומה להביא בתיק. הבאנו כמה מחברות וכשצריך פשוט חילקנו את דפי האמצע. הטענה "עברתי את האמצע" לא הייתה טענה טובה בנקודה זו. זו טענה שהשתמשו בה רק חודשיים שלושה אחרי, ושאני למשל לא ממש יכולתי לטעון אותה כי לא הגעתי אף פעם לאמצע. אולי אחרי שחילקתי כמה וכמה דפי אמצע הגעתי לשם.

היום, במיוחד בתקופת הקורונה, שנת לימודים נפתחת בערך אחת לחודש ומסתיימת עד הבידוד הבא. תלוי. בכל מקרה, שנת הלימודים הגיעה והבנות שלי התחילו לא רק שנת לימודים חדשה אלא גם בית ספר חדש. אומנם אותו בית ספר שבו אני למדתי בילדותי - "בן עטר", אבל בביקור במקום מסתבר שהמבנה כבר לא אותו מבנה מתפורר מקירות גבס, שהחצר אינה אותה חצר אספלט, ואפילו המורים כבר לא אותם מורים. ברוך השם הכל חדש. עוד נגיע לאלו שברוך השם כבר לא.

הגעתי לפגישת היכרות עם סגנית המנהלת. דמות, שכילד הייתה אי-שם או בשיעור מחשבים או אם לא התנהגתי יפה. משם לפגישה עם המנהלת שזה כבוד שהיה שמור בזמני רק למי שהיה ממש טוב או גרוע. כמו פגישה עם מנהל הבנק. גם הדמויות האגדיות של שוש לידאני וג'נט דהן ששנים לאחר מכן גדלתי ולמדתי שהן יותר נגישות ויותר קשובות ממה שחשבתי, כבר לא שם. השיחות הסתיימו, הבטחתי להתנהג יפה ויצאתי מבית הספר, הגב לבן עטר והפנים לבית הספר אפלמן שגם בו למדתי. נשמתי אוויר צח כמו שרק דימונה יודעת לתת לנו והתפללתי.

התפללתי על הבנות שלי שלא יחוו שום פגיעה - לא בנפש ולא בגוף. שיזהרו בעלייתן במדרגות, עם כל התיקים הכבדים האלו. שיספיקו לאכול את ארוחת הבוקר והצהרים שלהן מבלי שמישהו ייקח להן. שלא יתביישו לאכול את מה ששמתי להם, גם אם זה לא נראה טוב כמו אצל החברות שלהן. שידעו שאימא שלהן קמה מוקדם בבוקר כדי להכין להן את מה שהן אוהבות. שלא ייכנעו ללחץ החברתי שאומר שלא אוכלים מהחמגשיות, שהאוכל בחמגשית יהיה טעים ויראה טעים. הן מכירות תודה לאברם שמביא את זה כל יום. שהמורה שלהן, שגם אם תחשוב שהן אמרו משהו לא חכם, לא תמשוך להן את השפתיים כמו שעשו לאבא שלהן, שלא ימשכו להם באוזניים שלא יכו בסרגל, במקל מה שבא ליד.

שלא יצחקו עליהן מתוך צחוק של מורים, שאף פעם לא העזו ללעוג לילדים של החברים שלהם, ואוי ואבוי למי שלעג לילדים שלהם. שיחוו שיעורי ספורט יותר מועילים ממה שחוויתי עם מורה שידעה לחתוך ילדים במילים, אבל ידעה לבקש ממורים אחרים שיהיו עדינים עם הילדים שלה. שלא יכירו את המורים לספורט שלי, שהיו תמיד לשם נרדף ל-איך לעשות קריירה של שלושים שנה עם משרוקית וכדור ומגרש אספלט מלא זכוכיות. ששיעורי השל"ח שלהם יהיו יותר משיעור אחד בתחילת שנה ושנה שלימה של הבטחות. ששיעורי המוזיקה שלהן יהיו עם מורים שיאהבו מוזיקה ויאהבו ללמד. לא כמו שהיה לאבא שלהם עם מורה שהפחד הכי גדול שלו היה שהמורה יפנה אליו.

שלא יפלו עם מורים כמו שהיו לי, עמי ארצות גמורים שבינם לבין חינוך הוא מרחק מזרח ומערב. שהיו צריכים לעבוד בכל עבודה רק לא לעבוד עם ילדים. מורים כושלים שיהיו למנהלים ואז מפקחים, ורק היושב במרומים יודע מי נתן להם את הדבר הכי יקר לנו בידיים. ואז ישלחו את הבת שלי להכין להם את טקס הפרישה. שזה הדבר שהיה הכי מתאים להם - לפרוש. שייהנו בשיעורי החברה שלהן ולא יהיו אלו שנשארות לסדר את החדר למורה ולהוציא את הילדים שלו מהגן. בקיצור שיהיה להן קצת יותר טוב ממה שהיה לנו עם כל הרצון הטוב. שילמדו אצל מורים טובים. כמו זו שלימדה אותי לקרוא ולכתוב בכיתה אלף.

שילמדו תנ"ך ופרשנים כמו האבן עזרא הספורנו והשד"ל. שיקשיבו קצת יותר ממני למורה לספרות, כי אצלי זה היה בעיקר לבד כי כל הזמן הוציאו אותי החוצה. שישקיעו בשיעורי האנגלית שחבל שלא למדתי את השפה הזו בצורה יותר יסודית, כי יכולתי לפחות לעזור לכן בשיעורי הבית. שיאהבו את שיעורי ההיסטוריה והבקיאות בזכות מורות טובות שלימדו אותי לאהוב את זה, שידעו קרוא משנה ומחשבת כמו שלמדתי. בחיוך וברצינות כאחד. שלא ירשו את השריטות שלי ושיפסיקו רק לכמה רגעים לריב אחת עם השנייה. יהיה להן מספיק מזה כל החיים מול אחרות אז שימרו את הכוחות שלכן לשם. שלא ישכחו לעולם להיות בני אדם. וכל השאר כבר יבוא.