השלב הבא - חלק א'

אנו בסיומו של הגל הרביעי של מגיפת הקורונה שהולך ושוכך.¹ נראה שהחיסונים עשו עבודה מצוינת. בשנה האחרונה, מסיבות שראוי ללמוד אותן היטב, שילמה המדינה מחיר גבוה בחיי-אדם שאבדו. ספק אם אנו מפנימים היטב ולאשורם את מלוא הגורמים שתרמו לכך ואת חלקו היחסי של כל אחד מהם בתוצאה הסופית המצערת. בהנחה שגורמים אלה ימשיכו להשפיע במיוחד בתחום השלמת אישור החיסונים והחלתם גם על הדורות הצעירים - פעילות רצופה שתגיע לשיא בחודשים הקרובים - תחזור המדינה למסלול נורמטיבי יותר, שלא יעדרו ממנו גם השפעות שליליות שבהן חזינו עד כה, שיחייבו גם להבא משמעת ביצוע ואכיפה קפדניות.

תוך חודשים ספורים תופנה תשומת הלב העיקרית של ישראל למאבקי החוץ והפנים הקשורים בביטחון הלאומי שלה, שהוזנחו לא מעט בחצי השנה האחרונה. ראש הממשלה משלים את סבב ההיכרויות הבינלאומיות המרכזי שלו ויצטרך לסכם לעצמו את הממצאים ולעצב מדיניות חוץ וביטחון מוצהרות, כמקשה לאומית אחת שתשקף שוב פשרות לצד אי-הסכמות. בנט שהשקיע את כל כולו כמעט במאבק בקורונה, חייב להשאיר נושא זה לשרים המופקדים עליו ישירות ולהתפנות לאתגרים ולמאבקים החדשים-ישנים שהוזנחו. הזמן דוחק והעולם אינו מחכה לישראל בסבלנות שמעולם לא הצטיין בה.

במוקד מאמצי החוץ יעמדו: האתגר האירני, המצב בלבנון והעמקת שליטת חיזבאללה במדינה בתמיכת אירן, המצב בסוריה, ההתקרבות המסתמנת בין סעודיה וירדן לאירן והשלכותיה על הסכמי אברהם. כ"כ, מסתמנת לאחרונה אפשרות שגם עירק תחתור להשתחרר מההשפעה האירנית ותהיה מוכנה להצטרף להסכמי אברהם. הואיל והסכמים אלה נרקמו מתוך שיתוף פעולה ישראלי-אמריקני בברכה חמה של הבית הלבן והקונגרס, והואיל וארה"ב מתרחקת מהאזור ומתמקדת במאבק הגלובלי מול סין, על הממשלה לפעול מול ארה"ב לסינכרון המאמצים ההדדיים להרחבת והעמקת ביסוסם, מבלי להניח לגורמי הממשל האנטי-ישראלים ולחתרנים מבית, לגרור את הפעילות לכיוונים שליליים, כגון המשך "אגדת אוסלו" ו"פתרון שתי המדינות". הסכמי-אברהם קיבלו את ברכת הממשל האמריקני הקודם ולא ייתכן שלא תתקיים בהם "רציפות המעשה", במיוחד על-רקע המגמות החיוביות המסתמנות בו עד כה.

אתגר נוסף בתחום החוץ מהווה טורקיה, שמצבה הכלכלי הרופף עשוי לדחוף את ארדואן להרפתקאות חדשות. ברור שנשיא טורקיה רואה במצב בסוריה הזדמנות להשתלט על חלקים נרחבים מצפון המדינה ולספחם דבר העולה בקנה אחד עם האימפריאליזם העותומני הישן. במקביל מקדם ארדואן את תוכנית "הבוספורוס הגדול" שלו - מעין חיקוי למהלך המצרי של הרחבת תעלת סואץ לשם רכישת שליטה מלאה על מעבר-מים בינלאומי זה. איום נוסף, מלבד המעורבות הטורקית בלוב ובאגן המזרחי של הים התיכון, הוא ההתקרבות לרוסיה במקביל להתקררות היחסים עם ארה"ב. מגמה זו דוחפת להתעניינות במערכות נשק רוסיות, מתקדמות, גדולות: מטוסים, טילים ומערכות הגנה אווירית.

הביטחון הלאומי של כל מדינה משלב תמיד שלושה מעגלים: המעגל החיצוני של איומים ויחסים בינלאומיים, מעגל הביטחון האזרחי מבית והחוסן הלאומי כמסגרת המחשקת ומעצימה את החברה. בעולם דינמי משתנה המציאות ברציפות בכל שלושת מעגלי-הייחוס. במקרה הישראלי, שינויים אלה מהירים ואינטנסיביים במיוחד, בגלל השלכות הקורונה, הדינמיקה הפוליטית של אי-היציבות האזורית - יציאת ארה"ב וכניסת סין, התפוררות מרבית המדינות המלאכותיות שיצרו באזור הסכמי "סייקס-פיקו", האימפריאליזם האירני והטורקי והשלכות המאבק האיסלאמי הסוני-שיעי על עיצוב ההגמוניה האזורית והעולמית.

בשאלת "הסדר הגיאו-פוליטי" באזור, ניצבת ישראל על פרשת דרכים: מתקיים בה פוטנציאל היותה למדינת-מוקד בגוש מדינות פרו-מערביות שיחד עם המעצמות האזוריות האחרות באזור - אירן וטורקיה - ייצרו מציאות אזורית חדשה. השתלבות בגוש מעין זה עוברת דרך הסכמי אברהם וחיזוק ההשפעה הישראלית על ההתרחשויות בסוריה לבנון וירדן. הקמת הגוש, מאידך-גיסא, דורשת צרוף סעודיה (ויתכן שאף עירק) והשלמת ההתחברות עם מדינות המפרץ. תהליכי העיצוב וההכרעה נמצאים עתה בעיצומם ועל ישראל לגבש גישה דינמית החלטית וחד-משמעית בשאלות אלה. מבחנם של הסכמי אברהם הוא בהרחקת ישראל מחזרה לעיסוק בפרפורי הגסיסה של הסכמי אוסלו אותם מנסה השמאל הישראלי להנשים בסיוע השמאל הקיצוני בארה"ב בתמיכת חלק מיהדות ארה"ב. יש לעצור מגמות אלה ולפורר, משום שמשמעותן היא נסיגה למציאות הנפסדת של ימי רבין, פרס ואובמה.

בשאלת היציבות הפנימית והביטחון האזרחי מוצאת עצמה ישראל ניצבת בפני אתגרים לא פשוטים מבית. מצד אחד הזנחת הביטחון האזרחי בעשור האחרון, מציאות שחוללה אי-סדר אזרחי חמור מלווה באלימות חסרת תקדים, חוסר משילות, חוסר משמעת אזרחית וליקויים חמורים בסדרי העבודה של רשויות הממשל האזרחי. מוקדי האלימות נמצאים בעיקר במגזר הערבי, שמדבר בפועל בשני קולות: מצד אחד רצון (כביכול?!) להשתלב בחיים האזרחיים של המדינה, ומצד שני ניסיון לכפור בהגדרתה העצמית כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועם זאת לשמר בה זכויות אזרח מלאות אך כבעבר ללא חובות אזרח מלאים. מוקדי חוסר המשמעת האזרחית נמצאים במגזר החרדי, שמבקש להתקיים כמדינה דתית בתוך מדינה חילונית - עניין בלתי אפשרי בעליל. לצידו נצבים העקרונות הפוסט-מודרניים של השמאל הקורא תיגר בלתי מתקבל על הדעת על מהותה של הדמוקרטיה ועל האיזון ההכרחי בין זכויות הפרט לזכויות הכלל. יסוד הוויכוח הוא בהבדל ההגדרות שבין חופש לאנרכיה. עקרון שלא ניתן לוותר עליו הוא שגבולות זכויות היחיד הם הגבולות בהם מתחילות זכויות הזולת.

שברים קונספטואליים אלו הגיעו לממדים בלתי סבירים והם מחייבים אכיפת סדר ציבורי-אזרחי חדש ובכלל זה חקיקה שתגדיר באופן מלא, מעודכן ותואם צרכים מקומיים, את "כללי המשחק" במדינה מרובת פנים אך בעלת שלטון אזרחי מרכזי אחד ומשמעת של כל האזרחים ובוודאי גם של תושבים שאינם אזרחים.

בתחומים אלה חובה להשתחרר ממנטרות חסרות שחר דוגמת מדיניות הקפאת נוכחותם של מהגרי עבודה או מסתנני עבודה זרים בישראל, באמצעות חקיקה המסדירה פסיקות שליליות של בג"ץ. דווקא תנועות ההגירה ההמוניות בעולם ד'היום כמו גם באזורנו, מחייבות זאת ביתר שאת. תנועות הגירה אלו מסכנות את יציבותן של מדינות בכלל ושל מדינות קולטות עליה כישראל שבה בעת מתאפיינות גם במיעוט לאומי ניכר שטרם נטמע בחיים המדינה. הלחץ הכלכלי האדיר שמשתחרר עתה בענפי המשק ומשנה בהם סדרי בראשית, הוא אומנם תולדה של משבר הקורונה ו"עצירת הנשימה" שנתחייבה בגינו לכלל האוכלוסייה. לחץ זה מצריך הכרעות מהירות ומרחיקות לכת בכלל הנושאים בכדי לסנכרן היטב בין הצרכים המשקיים לצרכי ביטחון הפנים והחוץ ועתיד הוא לשנות דפוסי חיים רבים ונורמות ביצוע להן התרגלנו במשך שנים רבות.

אירועי "הפוגרומים" בערים המעורבות ליהודים וערבים, שליוו את מבצע "שומר החומות" במאי ש"ז, חייבים לעבור מן העולם. להערכתי, באירועים אלה באה לכלל ביטוי אשליה ערבית שבישראל תיתכן מציאות של ערעור הסדר הציבורי מבית, כחלק ממסע השתלטות איסלאמי על "מדינה מערבית" בעלת חולשות אזרחיות שמקורה בתיאולוגיה אזרחית דמוקרטית ופוסט-מודרנית. לאחר שיופר הסדר, יתגבר הפחד האישי ותתפורר הסולידריות הלאומית - ניתן יהיה להשתלט על המדינה בסיוע כוחות חיצוניים. כבר עברנו שעור זה במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים וכל המשתעשעים ברעיונות הבל אלה, כדאי שיזכרו לא רק איך התחילה הסאגה, אלא גם כיצד הסתיימה.
החזרת ביטחון הפנים על-כנו, היא המשימה החשובה ביותר של הממשלה בחצי שנה הקרובה. על ראש הממשלה להירתם לה כפי שעשה בנושא הקורונה, אולם הפעם אין הוא יכול להסתפק בתפקיד רו"מ חד-ממדי. הפעם נדרש הוא לעצב מדיניות לאומית כוללת, ולהציג את עיקריה בפני הציבור, כפי שמקובל במדינות דמוקרטיות מסודרות. הצגה כזו היא אמירה מחייבת.