השופטת: איילת דגן, בית המשפט המחוזי בחיפה

המועד:יום שלישי, 29.6.21, שעה 08:30

הנושא:פשיטות רגל


מדוע הדיון שנקבע ל-8:30 אינו מתחיל בזמן? משום שצריך לחכות לעורך דינו של החייב. בינתיים המנהל המיוחד מדבר עם החייב ומסביר לו, ש"חובות שנוצרים שלא בתום לב, לא נמצא בהליך הזה". החייב עצמו, חסר רגל אחת ויושב בכסא גלגלים, זוכר רק את שם המשפחה של עורך דינו, והוא נשמע מיואש לגמרי: "מה שהיא תחליט – תחליט. ממילא אין לי כוח לחיות. החיים נהרסו לי, נגמרו".

ב-8:45 מתקשר החייב לעורך דינו, ונמסר לו שהוא יצא בדרכו לבית המשפט. הלה מגיע אחרי חמש דקות, כולו חיוכים, ולוקח את המנהל המיוחד לשיחה בחוץ. השאלה הרגילה של המדור: הם לא יכלו לדבר קודם לכן? נציגת הכנ"ר מצטרפת אליהם. הקלדנית אומרת שהשופטת רוצה להיכנס, אבל הם בשלהם. איילת דגן יכולה להיכנס רק ב-8:56, הקלדנית צריכה לבקש לקרוא למנהל המיוחד ולעורך הדין, ודגן תוהה רטורית האם הדיון לא נקבע ל-8:30. עורך הדין משיב שבהחלטה הקודמת הוא נקבע ל-8:45. זה שביומן בית המשפט כתוב 8:30 והוא לא בדק, וזה שהוא גם ניהל שיחה בחוץ – לא ממש משנה לו.

בשעה טובה אפשר להתחיל, באיחור של חצי שעה, ודגן פותחת: "איך אני יכולה לעזור?". החייב מתחיל לדבר, עורך דינו משתיק אותו והמנהל אומר שזה מקרה מיוחד. אומנם מדובר בחובות שנוצרו בחלקם בשל קנסות וחובות של 90,000 שקל למוסד לביטוח לאומי, אומנם החייב הורשע בעבירות מרמה, אבל הוא יצא ממעגל הפשיעה ושילם ארבעה תשלומים – לפני שנעשה ניסיון לרצוח אותו והוא איבד את רגלו.

"תקשיב טוב, אני מדברת"

דגן: "למה אנחנו מתכנסים פה? זה המקרה שצריך לעמוד? אדוני ימשיך ואז אני אשאל. אני אתן לאדוני לסיים. סליחה, אדוני יסיים, אני מקשיבה". החייב שוב מדבר, דגן ועורך דינו משתיקים אותו, דגן רושמת לעצמה, עוקבת אחרי ההקלדה ולבסוף מתערבת: "אז מה אדוני מבקש? בוא נגיע לשורה התחתונה. יש עוד עשרה תיקים היום". המנהל המיוחד ניסה לדבר עם החייב על הפחתת התשלום החודשי, אבל הלה רוצה הפטר לאלתר – ולא שילם בגין 22 חודשים.

דגן צריכה לבקש שלוש פעמים מעורך דינו של החייב לומר לפרוטוקול במשפט אחד מהן הנסיבות המיוחדות לדעתו. הוא מאריך מדי ודגן מתערבת: "אדוני, בוא נקדם". עורך הדין נכנס לדבריה והיא נחרצת: "תקשיב טוב, אני מדברת. אני מבקשת שאדוני יעשה פסק זמן, יקח אוויר. כל הדברים היו לנגד עיני. אני הרי קבעתי את תוכנית הפרעון. איך אדוני רוצה להתקדם? תנסה להיות אתי. אי-כושר לצמיתות? הנכות היא לצמיתות? אדוני יכול להראות את האישור של הביטוח הלאומי". החייב מבקש לדבר ודגן מבטיחה: "אחר כך אני אתן לך, תתאפק קצת". והיא מסכמת: "אז אדוני מבקש לתת לו הפטר לאלתר. זה מה שאדוני מבקש".

נציגת הכנ"ר מצטרפת לעמדת המנהל, ואגב כך אומרת "ארבע וחצי אלף ש"ח"; רשמתי לעצמי: "ה' ישמור, נציגת המדינה". דגן פונה לחייב: "אני נותנת לאדוני את זכות המילה האחרונה. שני משפטים. מתי היה נסיון ההתנקשות?". הוא משיב ומבקש התחשבות. עורך דינו מבקש לומר "מילה אחת". דגן: "לא צריך". הוא מתעקש וחוטף: "אם אני אומרת 'לא צריך', אדוני לא מבין את הרמז?".

דגן מכתיבה פסק דין: "הגידול האריתמטי בהכנסות נועד לכסות את הוצאותיו הנוספות, ולא ברור אם יהיה המשך לאי-כושר אחרי שנתיים. נכון יהיה הפטר לאלתר לחייב ולאפשר לו להמשיך בחייו ושיקומו. עמידה על המשך התשלומים לא תשיג תועלת רבה לנושים". החייב נרגש: "וואי, אוכל לקנות אוטו [עם מעלית]. אני לא מאמין. תודה, כבוד השופטת, תודה".

"מי אני שאשנה את זה"

בתיק הבא מחכה דגן בסבלנות לקלדנית ובינתיים אומר המנהל המיוחד, כי מדובר בסוגיה העולה באולמות רבים. דגן צוחקת: "מי אני שאשנה את זה". אבל למעשה אין סוגיה, כי הצדדים הגיעו להסכמה לפיה החייב ישלם 1,200 שקל לחודש במשך חמש שנים ויפרע את חוב הפיגורים. דגן מרוצה: "יפה מאוד, בסדר גמור". היא מוודאת שהחייב הבין את התוכנית ומעלה שאלה מתבקשת מאליה: "יש כספים לא מוגנים שאפשר לממש?". הצדדים לא יודעים ומבטיחים לבדוק; דגן מקפידה לציין בהחלטה, שאם הם קיימים – יתווספו לתוכנית". דגן מכתיבה החלטה, קובעת את התנאים ומסיימת: "שיהיה בהצלחה".

כעת על דגן לחכות שהמנהל המיוחד ונציגת הכנ"ר יואילו לסיים את שיחתם מחוץ לאולם, היא מעיינת בתיק ומבקשת מעורך דינו של החייב לצאת ולקרוא לעמיתיו. החייב עצמו לא הופיע: מדובר בחולה נפש שמצבו קשה; אשתו התייצבה במקומו. דגן: "הוא מאושפז עכשיו? הוא בבית? אני יודעת שמדי פעם הוא בבית חולים. בסדר, אין בעיה" והיא מכניסה לפרוטוקול.

עורך דינו של החייב הגיש רק יום לפני הדיון את הדוחות שלא הוגשו עד אז. החייב הסתלק מחלקו בעזבון אביו – 5% - חודש בלבד לפני שנכנס להליך. מדובר בדירה בעיר סכנין, ודגן קלטה במהירות שהיא נבנתה ללא היתר; לא ברור מהו שוויה ועל כמה כסף ויתר החייב. "אדוני מסכים שאין לו כושר השתכרות", היא אומרת למנהל המיוחד. דגן מבררת את הפרטים: "האיש גר בדירת עמידר? ואם הוא יצטרך לשלם 12,500 שקל או כמה שנחליט, מהם המקורות שיוכל לשלם מתוכם?" – הוא ייעזר במשפחתו ואשתו עובדת, למרות שמקורותיה מוגבלים משום שגם היא בתוכנית פרעון. תביעות החוב שאושרו הן 80,000 שקל.

עורך דינו של החייב מפרט את נסיבות חייו הקשות, כולל בת שהתאבדה ושני נכדים שהוא תומך בהם. דגן: "יש משפחה תומכת בו שיכולה לעזור לו?" – לא. "לו יש איזה סכום? 200 שקל לחודש – הוא יכול לעמוד בו? יש גם ערך חינוכי פה". היא מעיינת בתיק ומחשבת, בעוד עורך הדין מבקש הפטר לאלתר. דגן: "ולחלופין?" – 200 שקל כפול 20 תשלומים. נציגת הכנ"ר טוענת שאולי החלק בדירה שווה יותר, ודגן משיבה: "נכון, אבל צריך לשים לנגד עינינו מי הנושים. אלו נושים מוסדיים. צריך לאזן. אני לא אתן הפטר לאלתר".

דגן מכתיבה פסק דין. "מתוך איזון הדברים ובשים לב לכך שהנושה העיקרי הוא עיריית עכו ובשים לב למצבו הרפואי המיוחד של החייב, הוא יוסיף 6,000 שקל ב-30 תשלומים. לחייב אין כושר השתכרות; זהו חולה נפש שאינו עובד מזה 28 שנים. לכן התוכנית מבוססת על גילום חלקי של זכויות בעיזבון מהן הסתלק". היא מורה להביא את התיק לעיון נוסף ב-1.7.22.


השורה התחתונה: השורה התחתונה: דגן מפגינה בקיאות בפרטי התיקים וקליטה מהירה של העובדות המוצגות לה. היא מפעילה שיקול דעת ואנושיות, תוך איזון צודק של הנסיבות. הדיונים מתנהלים ביעילות רבה ותוך התמקדות בעיקר.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 9.