נתוני מדד מחירי הדירות שפורסם לאחרונה מעידים על המשך עליית מחירי הדירות בישראל. מגמה זו הנה תוצאה של שילוב גורמי ביקוש והיצע בענף הנדל"ן המובילים יחד לעליית נקודת שיווי המשקל הבאה לידי ביטוי בעליית מחירים. אולם, בעוד בכל הקשור לריסון כוחות הביקוש - ידה של המדינה מוגבלת, אינה יעילה ואף אינה נחוצה, בכל הקשור להגדלת ההיצע - יש למדינה כוח השפעה רב. מעבר לקולות הקוראים לשחרור קרקעות, לפישוט ולהקלת הביורוקרטיה הקשורה בתהליכי התכנון, הבנייה והאכלוס, נשמעו בשנים האחרונות קולות נוספים, מצדם של הקבלנים, המשוועים לעובדים בענף הבנייה. שהרי גם אם ישוחררו קרקעות והליכי הבנייה יאיצו, לא ניתן יהיה להגדיל את היצע הדירות, אם קיים חוסר מובנה בעובדי הבנייה היכולים לממש את פוטנציאל הבנייה שייווצר.
המחסור בעובדי בנייה במשק הישראלי היווה חסם משמעותי בענף הנדל"ן הישראלי ותרם להיווצרות מציאות בה היצע עובדי הבנייה נמוך מהותית מהביקוש להם. מציאות שכזו הובילה להאטה בקצב הבנייה ואף לדחיית פרויקטים על-ידי היזמים ומכאן חשיבותה הרבה של המדיניות הציבורית לטיפול בכשל שוק זה. ענף הבנייה הישראלי היה אחד הענפים הראשונים בהם יושם עקרון העבודה העברית. כבר בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, טרם קום המדינה, עבדו בענף זה פועלים עבריים מקצועיים ומאורגנים. לאחר קום המדינה, הצטרפו אליהם גם עובדי בנייה ערבים ישראלים. בראשית שנות השבעים נפתח ענף הבנייה הישראלי לכוח עבודה פלשתיני זול ולא מאורגן, ובתוך כמה שנים השתנו פני הענף, והוא הפך להיות הענף המוביל בהעסקת עובדים פלשתינים משטחי יהודה, שומרון ועזה.
בדומה למה שהתרחש בענף החקלאות ובחלק ממקצועות השירותים והמלונאות, דחקו העובדים הפלשתינים את רגליהם של העובדים הישראלים מעבודות מסוימות בענף הבנייה ונוצרה תלות בהעסקתם הזולה. אירועי "האינתיפאדה הראשונה" שפרצה בשלהי שנת 1987, הובילו לשיבושים בתעסוקת העובדים הפלשתינים במשק הישראלי בכלל ובענף הבנייה בפרט. אולם, רק בשנות התשעים, בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, ובמקביל להתגברות פיגועי הטרור ברחבי ישראל, נרשם צמצום ממשי בהיקף התעסוקה של הפלשתינים בישראל. באותה התקופה היה שיעור הפלשתינים המועסקים בענף הבנייה משמעותי מאוד ולפיכך הצמצום בהיקף העסקתם בענף הבנייה שהייה שרוי באותה העת בתנופה בולטת, עודדה את הממשלה הישראלית לאפשר למעסיקים בענף לייבא לישראל
עובדים זרים. ואכן בראשית שנות התשעים החלה מגמת התעסוקה בענף הבנייה הישראלי להשתנות כאשר כוח העבודה הפלשתיני הוחלף בהדרגה בכוח עבודה זר.
כניסתם של עשרות אלפי עובדים זרים לענף הבנייה הישראלי בראשית שנות התשעים, פגעה קשות בעובדים המקומיים בענף ועשרות אלפים מהם נפלטו ממנו והפכו מובטלים הנשענים על הקופה הציבורית לקבלת גמלאות אבטלה והבטחת הכנסה. מציאות זו חיזקה את תמיכתם של קובעי המדיניות בישראל בטענה בדבר המתאם ההפוך הקיים בין מספר העובדים הזרים הבניין לבין מספרם של העובדים הישראלים באותו ענף. לפיכך, באמצע אותו העשור גובשה בישראל מדיניות שמטרתה המוצהרת הייתה לצמצם באופן קיצוני את נוכחותם של העובדים הזרים, אולם מטרה זו לא הושגה כתוצאה מלחצים פוליטיים שונים. מציאות בה הועסקו בענף עובדים זרים רבים הובילה לירידת תנאי העסקה ורמת השכר בענף ולתופעות של ניצול, אפליה ואנטגוניזם כלפי העובדים הזרים.
בשנת 2005 גובשה רפורמה בנושא העסקת מהגרי עבודה אשר יושמה בענף הבנייה הישראלי. רפורמה זו ביטלה את הסדר התעסוקה המגביל שהונהג עד אז ואשר קשר את העובד הזר למעסיק מסוים ללא אפשרות לעבור ממעסיק אחד לאחר. ברפורמה נקבע כי במקום שמעסיקים יקבלו היתרים להעסיק עובדים זרים בענף הבניין באופן פרטני, ענף הבנייה יאופיין בהעסקה של עובדים זרים באמצעות קבלני כוח אדם מורשים אשר ישבצו את העובדים אצל מקבלי השירות (הקבלנים המעסיקים). במקביל, הרפורמה צמצמה משמעותית את מספר היתרי העבודה שהונפקו להעסקת עובדים זרים בענף הבנייה ופעלה גם לצמצום תופעת התעסוקה הבלתי חוקית ולעידוד מהגרי העבודה לעזוב את המדינה בתום חוזיהם.
החלטות מדיניות הקשורות לתעסוקת עובדים זרים בענף הבנייה התקבלו בזו אחר זו גם לאחר שנת 2005. החלטות אלו פעלו אף הן לצמצום מכסת העובדים הזרים בענף, אולם הן השתנו ונדחו משנה לשנה בעיקר מתוקף הטענה כי העובדים הזרים מרוכזים במספר מקצועות בהם יש מחסור. לבסוף הוחלט כי לא יינתנו אישורי כניסה נוספים לעובדי בניין זרים להוציא אלו שהנם בעלי מומחיות הנדרשת בענף.
משבר הדיור שנגרם בעקבות עליית מחירי הדירות יצר לחץ ציבורי רב על ממשלת ישראל לייצר פתרונות לעצירה מידית של עליות המחירים. עם זאת, ניכר כי צעדי מדיניות רבים הם בבחינת "פתרונות קסם" קצרות רואי שאין בכוחם להשפיע לטווח הארוך ואף יוצרים עיוותים בשוק הדיור.. מעורבות ממשלתית בלתי יעילה זו הובילה בדיעבד דווקא לצמצום מספר התחלות הבנייה, היות שהיא דיכאה את הביקושים לדירות בשוק החופשי, הרחיקה משקיעים מהשוק והפחיתה את תמריץ היזמים לבנות פרויקטים נוספים. עם זאת, מתוך הבנת הצרכים והכשלים הקיימים בענף פעלה המדינה בשנים האחרונות לשיפור תנאי העובדים בענף הבנייה ולהרחבת היקף תעסוקת הישראלים בענף זה. מדיניות זו פעלה בשני כיוונים: הגדלת השכר הממוצע בענף ושיפור תנאי הבטיחות, אולם למרות זאת עדיין היה ניכר חוסר רב בעובדי בנייה במשק הישראלי. לפיכך, חתמה ישראל בשנים האחרונות על מספר הסכמים להבאת עובדים זרים במטרה להגדיל את היצע העובדים בענף, אולם רובם נחלו כישלון (לרוב עקב תנאי העבודה הירודים וליקויי הבטיחות המאפיינים את ענף הבנייה הישראלי).
נראה כי ההחלטה שהתקבלה לאחרונה להגדלת מכסת העובדים הזרים בענף הבנייה גם אם היא בהחלט נחוצה, היא אינה מספקת על-מנת להגדיל באופן משמעותי את היצע הדירות למגורים ולמעשה נדרש לקדם במקביל מספר צעדי מדיניות יחד, אשר שיהיה בכוחם להגדיל את היצע העובדים בענף, להאיץ את קצב הבנייה, להגדיל את היצע הדירות ולהשפיע באופן ממשי על ירידת מחיריהם: ראשית, יש לשפר את תנאי הבטיחות בעבודה - על-מנת להסיר חסם ממשי לכניסת עובדים לענף הבנייה הישראלי ובכלל. שנית, לדאוג שיפור תנאי השכר אשר יכולה לבוא לידי ביטוי בסבסוד השכר אל מול המעסיקים על-מנת ליצור מציאות בה גובה השכר הממוצע בענף לא יפחת מהשכר הממוצע במשק. שלישית, לקדם שיפורי פריון וחדשנות בענף הבנייה כדרך להגדיל את תפוקת העובדים ולממש את מלוא פוטנציאל העסקה.
על המדינה לפעול לעידוד מיזמי חדשנות טכנולוגיים שבכוחם לקדם תהליכי עבודה מבחינת כמות ואיכות כאחד. לצורך כך, יכולה המדינה באמצעות סוכנויותיה השונות לסבסד מיזמי מחקר ופיתוח שכאלה ואף להעניק מענקים כתנאי לפיתוחם ולשילובם בענף. ולבסוף, שיווק התעסוקה בענף הבנייה בקרב כוח האדם המקומי - וזאת על-ידי גיבוש דרכים לשיפור תדמיתו של הענף כענף חשוב ומוביל במשק, לממן קורסי הכשרה מקצועית הנדרשת בענף עבור חסרי תעסוקה ועבור אלה המבקשים שינוי תעסוקתי וכן לעודד צעירים לרכוש השכלה רלוונטית לתחום (כדוגמת: הנדסאי בניין) ולשווק אותו מולם. כך שבצד המשפט: "מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא" יש לומר גם "מוטב מדיניות כוללת ויעילה על פני מדיניות חסרה וחלקית".
