|
האנטישמים לא מתים [צילום: נתי שוחט/פלאש 90]
|
|
|
|
|
האנטישמיות הגואה בעולם כולו ובפולין בפרט, אינה מציאות חדשה כי אם מציאות הקיימת באופן קבוע עם עליות ומורדות. מצעד השנאה האנטישמי הבזוי בעיר קאליש בפולין וקריאות 'מוות ליהודים' תוך שריפת כתב זכויות מ-1264, סמל להגנה על זכויות יהודים בפולין, היה מהמצעדים הבזויים והנאלחים של הנאצים החדשים-ישנים בפולין.
בפולין גינו בתקיפות את הנאצים הפולנים, כמו שבבריטניה גינו בתקיפות את האנטישמים החדשים שתקפו את שגרירת ישראל, האנטישמיים לא מתים הם רק מחליפים תלבושות ושפות.
אל מול האנטישמיות ושנאת היהודים המרימה ראש בכל מדינות העולם, אלפי תלמידים וצוותים חינוכיים מתכוננים בימים של אחרי הקורונה למסע הזיכרון לפולין.
הוויכוח הישן ניצת מחדש. האם לעודד או להפסיק את מסעות בני הנוער לפולין. מהי תרומת המסע לעיצוב הזהות היהודית הישראלית של בני הנוער, האם המסעות למחנות המוות תורמים להגברת האנטישמיות בפולין, האם היציאה למסע הינו שוויוני, האם מסע זה מייצר צעירים עבריים לאומנים הרגישים רק לסבל יהודי ומוכנים לבצע עוולות כלפי מיעוטים אחרים.
באחרונה עולה טענה נוספת כנגד המסעות - נושא הקיימות, והתחממות כדור-הארץ. בזמן שבעולם כולו מדברים המון ומבצעים פחות על הפחתת זיהום האוויר, יש הסבורים שהמסע גורם באופן משמעותי לזיהום האוויר.
תחנה משמעותית
כמי שהוביל עשרות בני נוער למסע בפולין לכל התהיות, הספקות, סימני השאלה, יש מקום בדיון החשוב בנושא זה, ברם, דומני כי התשובה למכלול זה הינה אחת - הרוב תלוי בהכנה ובתכנון המקדימים, הסדנאות, הלמידה, ההתמודדות עם ההתחבטויות, שאילת השאלות, הפיכת האבנים, ראייה רחבה על תקופת ימי הסופה והסער, מפגש עם עדויות כתובות, מצולמות, עדים בשר ודם. ההחלטה לצאת עם בני נוער שמחר ילבשו מדים ויחבשו את ספסלי האוניברסיטה או בית המדרש מחייבת הכנה, בניית חוסן נפשי ואחריות לעיבוד הנחשף והנגלה לנגד עיני הנערים בסוף כל יום במסע.
אחרי שנעשו ההכנות הנדרשות, היציאה למסע הינה תחנה משמעותית בתחנות חייהם של הנער והנערה היהודים ישראלים, חוליה בשרשרת התקומה של העם היהודי מיום עמדו על בימת ההיסטוריה. למסעות אלה יצאנו עם תחושות ורגשות, חשים כמוכנים להתמודד מול המראות, הריחות, השקט המכסה על הקולות, מול פולנים זקנים שאין יודע מה היה חלקם, מה עשו הוריהם, מה ידעו, מה עשו.
חזרנו מהמסעות מלאי עוצמה, מחוברים יותר. חווינו חוויות שתלאה עט אומן מלתאר, בעיקר עיבדנו בכל ערב במסע, שעות ארוכות, את התחושות. בכינו, וצחקנו, כעסנו ותמהנו, התגאנו ברגעי הגבורה היהודית וחמלנו על חסרי האונים. לא העזנו לשפוט, רק לחוש את הייסורים והמכאובים. שמענו את הציפורניים הננעצות במקלחות והרכנו ראש מול הכבשנים. ערכנו טקס בהר האפר וטקס מיוחד ביער הילדים, התחזקנו אצל רבי אלימלך מליז'נסק וליטפנו את אנדרטת יאנוש קורצ'אק והילדים. שמענו קולות עולים מבית המדרש בלובלין וקול קלרינט חרישי בקראקוב, טיילנו בין הקברים בוורשה, צעדנו חבוקים ועטופים בדגלי ישראל על מסילת הרכבת, הרגשנו קורבנות והרגשנו גיבורים, שמענו את קריאות 'שמע ישראל' יוצאות מהארובות ושרנו בלב רוטט ובעין דומעת את 'התקווה'.
אחרי ימי הקורונה, אחרי ששני מחזורי תלמידים לא זכו לחוויית הזיכרון העוצמתית ולא יצאו למסע בפולין, ראוי לחדש את המסעות, מתוך הכנה יסודית ומעמיקה. מתוך אמונה בצדקת הדרך, מתוך תחושת המשכיות של מנחם מנדל ואיטה, ולול'ה ופייגה, מתוך החיבור היהודי האינסופי, מתוך תחושת הטענה לעוד שנים רבות כחלק מעיצוב הזיכרון היהודי-ישראלי.
בשולי הדברים אדגיש את חובתה של מדינת ישראל לאפשר לכל נערה ונער להשתתף במסע זיכרון זה, גם לאלו שאין ידם משגת זו. דרכים רבות לה למדינה לסייע למעוטי היכולת ולהיותם כחלק בלתי נפרד מהסיפור היהודי-ישראלי.