בראשית פעילותו הציבורית החליט ד"ר יוסי ביילין הצעיר באוזני עצמו ואחרים כי יפרוש מן החיים הפוליטיים במלאת לו 60. הוא עמד בדיבורו, והשמאל הציוני יצא קרח מכאן ומכאן ומכאן ועוד מכאן. מפני שמאז מלחמת ששת הימים לא נמצא לציבור שמשמאל להנהגה הרשמית של מפלגת העבודה מדינאי בולט ממנו.
לפני כמה ימים השיק ביילין את האוטוביוגרפיה שלו "סודות שלא אקח אתי" וסיכם מפעל חיים שהוא פרק מהותי בהיסטוריה של דורו. יותר מכל אחר שעמד בראש מרצ - שולמית אלוני, יוסי שריד, חיים אורון, זהבה גלאון, תמר זנדברג ועוד ממתין לתורו גם ניצן הורוביץ - עלה בידו לשנות את פניה של ישראל.
אפילו מי שעבדו עימו והעניקו לו חסות ונהנו מהישגיו לא תמיד פירגנו לו את יעילותו הפרטנית. פעם, לאחר חתימת הסכם אוסלו ב-1993, תהיתי באוזני שמעון פרס הכיצד כתב עליו בלי ששמו של ביילין נזכר? והשיב לי בחספוס: "אז שגם יוסי יכתוב ספר על אוסלו ולא יזכיר אותי". ביילין, שניחן במשמעת עצמית וביכולת להכיל עלבונות, המשיך לעבוד עם פרס כאילו דבר לא אירע.
הוא לא הסעיר המונים בנאומי כיכר; לא ידע לגרור אותם להפגנות רבות עוצמה; ולא עלה בידו להעביר תומכים אל מחנהו. אך בקור רוח, לעולם מהודק בעניבה שהייתה לא רק בגד אלא גם מוצר מאפיין, התגלה ביילין כמי שלא רק מציע פתרון אלא גם מוביל אליו. הוא ידע לעבוד.
ברור כי רוב הציבור נותר עויין כלפי פעילותו המשותפת עם הרשות הפלשתינית לכונן שתי מדינות לשני עמים, אך גם יריביו יודעים כי נחוץ כישרון-על להוביל אומה שלמה, ובעיקר את הנהגתה הסרבנית, אל מימוש השקפת עולמו של סגן שר צעיר.
מה הביא ביילין? ביוזמה פרטית עם עוזרים וחברים אקדמאים התניע את הסכם אוסלו; לאחר מכן הגיע עם אבו מאזן לטיוטת מסמך על הקמת מדינה פלשתינית, שאמור היה להציג בפני יצחק רבין אלמלא נרצח; וגם לאחר שנחשפה נוכלותו של יאסר ערפאת בוועידת קמפ דייוויד בנה עם רבים מבכיריו של המנהיג הפלשתיני את יוזמת ז'נבה. רק שלאחר מכן לא היה כבר עם מי לדבר. לא אצל הפלשתינים ולא תחת ממשלות הימין בישראל.
ב"סודות שלא אקח איתי" נכללו תיאורים מעניינים. מי שעמד בראש המפד"ל זבולון המר - איש ציבור ישר-דרך ומתון - היה מוכן להצטרף לממשלה בראשות שמעון פרס. אך יוסי שריד, אז ראש מרצ, סיכל את המהלך. לא ייתכן שהדתיים הלאומיים יהיו חלק מהקואליציה לאחר רצח רבין הייתה תגובתו הרגשית והבלתי שקולה של שריד. האם הוחמצה הזדמנות אחרונה?
אחרי שערפאת הכשיל את ועידת קמפ-דייויד ב-2000 הגיע מקורבו מוחמד דחלאן אל ביילין, ובפיו טרוניה מדוע מערכת המשפט אינה עוצמת עין נוכח ההאשמות נגד אריה דרעי ואביגדור ליברמן. יוסי כיהן אז כשר המשפטים והסביר לו שלא מערבים פוליטיקה בפלילים. גם רודף שלום שלקח שוחד צריך למצוא את מקומו בכלא, הסביר ביילין לדחלאן. "בגלל זה אתם תמיד מפסידים", הגיב האיש של ערפאת.
ביילין תהה כיצד הגיע גם שמו של ליברמן למחנה השלום. "סמוך עליי", אמר דחלאן, ולא יסף.
"סודות שלא אקח אתי" עוסק בשורה של עניינים חשובים. ביילין התראיין באולפן שלנו בירושלים כאשר הגיע אהוד ברק והתחייב לסגת מלבנון תוך שנה מבחירתו לראשות הממשלה, ועמד בדיבורו. לביילין היה פרק בו ניצב כמעט יחיד בצמרת מפלגתו עת תבע לסגת מארץ הארזים. עוד עניין: ראש השב"כ עמי איילון ביקש לשכנעו בתוקף תפקידו כשר המשפטים כי יש מקום לחוק אשר יתיר לחוקרי השב"כ לטלטל מעט מחבלים.
1 בסופו של יום דרכו טרם צלחה. ביילין כמובן מוסיף להחזיק בדעה כי אין יעילה ממנה וייתכן מאוד כי עמדתו נכונה. הוא גם מקפיד לחלק את האחריות לבלימתה בין קיצונים בשני העמים. זו חולשה, ערפאת חיסל בקמפ דייויד את הסיכוי לשלום כולל, לא ברק. אך אלה פגמים שוליים באוטוביוגרפיה שלו. היא מספרת בפועל כי דרך כוכב. אחר כך דעך כוכב. מוקדם מדי.
