תולדות האלימות הבדואית <span style='font-weight:normal;'>[חלק ה]</span>

הבדואים בתקופת המנדט הבריטי

בקרב הקצונה והפקידות הבריטית הייתה אהדה רבה לבדואים ולמנהגיהם. היחסים בין הבדואים בנגב לבריטים החלו עוד בשלהי השלטון העות'מאני. הבריטים יצרו קשרים גם עם הבדואים שחיו במצרים. מטרת הקשרים הייתה להיעזר בבדואים בעת הפלישה הבריטית. הבריטים תכננו להיעזר בבדואים נגד הצבא העות'מאני והבדואים אכן עזרו וחיבלו במאמץ המלחמתי העות'מאני.

א. המיפקדים המנדטוריים והערכות החוקרים


מיפקד 1922

החוקרים הביאו נתונים שונים לגבי מיפקד 1922. רוברטו בקי הדמוגרף הביא נתונים על אוכלוסיית הבדואים בדרום ובמרכז: מספר הבדואים: 103,331 (לאחר מכן תוקן המספר ל-85,697). בנגב חיו 72,898 בדואים: באר שבע - 71,108, עזה - 1,790, יפו ורמלה - 995. חברון, בית לחם, יריחו ורמאללה - 11,804, רובם באזור בית לחם (10,354). בדואים באזורים מאוכלסים - 17,634.

רוברטו בקי קבע שהבדואים השתמטו מלהתפקד למיפקד של 1922 מחשש שהנתונים ישמשו לגיוסם. על-פי יעקב שמעוני במיפקד של 1922 נימנו בנגב 86,000 בדואים ובצפון הנתונים לא היו מהימנים. המיפקד המנדטורי של 1922 קבע שהבדואים בנגב מונים 331,103 אבל אח"כ עורכי המיפקד הורידו 18,000 ומספר הבדואים תוקן לכ-86,000. על-פי מיפקד זה הם היוו 14% מכלל האוכלוסייה. יעקב שמעוני ושמואל אביצור בדעה שהמספר מוגזם. לדעת דמוגרפים מספר הבדואים לא עלה על 62,500. משה ברוור הגיע למסקנה שבמיפקד נפלה טעות בספירת הבדואים בנגב ומספרם נופל ב-30,000 בערך.

מיפקד 1931

במיפקד האוכלוסין של 1931 נקבע שהבדואים מונים כ-66,500 . ממשלת המנדט הגישה לוועדה האנגלו-אמריקנית שהגיעה לארץ ב-1946 אומדן דמוגרפי שהתבסס על המצב ב-1944/5. על-פי אומדן זה מנו הבדואים 80,000.

הצפון - לדעת יעקב שמעוני. על-פי המיפקד של 1931 היו בצפון כ-40,000. הבדואים בישובי קבע מנו כ-13,000 ומספרם של הבדואים שעדיין חיו במחנות אוהלים היה כ-19,000. יעקב שמעוני קבע שעל נתונים אלה יש להוסיף כ-10,000 בדואים שלא נימנו במיפקד והגיע למסקנה שמספרם הכולל של הבדואים בצפון הגיע ל-40,000.

מדזיני קבע שבגליל נימנו במיפקד האוכלוסין של 1931 11,800 בדואים שהשתייכו ל-48 שבטים: 14 שבטים מנו פחות מ-100 נפש, 20 שבטים מנו פחות מ-300 נפש, 9 שבטים מנו פחות מ-600 נפש ו-4 שבטים מנו למעלה מ-600 נפש. השבט הגדול ביותר בגליל היה ערב אל-מואסי שמנה 1,005 נפש.

מרכז-דרום - מספר הבדואים: 66,553: באר שבע - 47,981, עזה 530, יפו ורמלה - 8,754, חברון, בית לחם, יריחו ורמאללה - 9,288. 1947 - בדרום הארץ 58,000 בדואים.

יעקב שמעוני דיווח שבמיפקד 1931 נימנו באזור הנגב 48,000 בדואים. אבל, עורך המיפקד עארף אל-עארף העריך שמספרם היה בין 75,000 ל-100,000. שמעוני מצא שבדואים מחצי האי סיני נהגו לבוא לארץ בחודשי הקיץ ולעבוד באזור שפלת החוף. מספרם נאמד ב-20,000. שמעוני ראה בתופעה זו הגירה עונתית זמנית.

אחוז הריבוי הטבעי של הבדואים היה נמוך על-פי מחקרו של רוברטו בקי. האישה הבדווית ילדה 6 ילדים אבל אחוזי התמותה עד גיל 5 הגיעו ל-38%. הגידול השנתי הגיע ל-11.5 על כל 1,000.

המספר הכולל של הבדואים - בקי חישב ומצא שהמספר הכללי של הבדואים גדל בין 1931 ל-1947 בשיעור של 11.5% על כל 1,000 והם מנו ב-1947 כ-80,000. 58,000 היו מהדרום. מספר הבדואים בשטח שהפך למדינת ישראל היה 66,000. אבל, ממשלת המנדט לא ניהלה רישום מלא של מיתות ולידות בקרב הבדואים. שמעוני סבר שמספרם הכולל היה בין 70,000 ל-90,000 והם היוו 7% - 9% מכלל המוסלמים. שמעוני הגיע למסקנה שבתוספת הריבוי הטבעי היה מספר הבדואים בשלטון המנדט בין 50,000 ל-60,000. אבל, אם מחשבים אותם בדואים אשר עדיין נקראים "ערב" (עברו להתיישבות קבע ) המספר יהיה בין 110,000 ל-140,000. יצחק בן צבי העריך שמספרם הכולל היה בערך כ-57,000.

ב. חיסול הפלישות הבדוויות והאלימות

הפלישות הבדוויות נמשכו בתקופת המשטר הצבאי הבריטי ותחת שלטון המנדט ופסקו רק ב-1934. השבטים פלשו מהמדבר הסורי. ב-1917 פלשו שבטי הרוואלה מהמדבר הסורי, ב-1920 פלשו משפחות משבט בנו-חאלד והגיעו עד יבנאל. ב-1924 פלשו משפחות משבט בני-חסן מצפון עבה"י המזרחי והגיעו עד נהלל. ב-1927 וב-1932 פלשו משפחות משבט בנו-צקר. הפלישה האחרונה הייתה ב-1934. היו גם פלישות ממדבר סיני. עם התייצבות השלטון המנדטורי הצליחה הממשלה לחסל את תופעת הפלישות.

בתקופת המנדט הבריטי פשיטות השוד והביזה, ההתנכלויות לשיירות ולכפריים פסקו לחלוטין, כולל דרישת דמי חסות. חדירת השבטים לארץ ישראל המנדטורית נבלמה לא רק בשל פעולות הצבא הבריטי אלא גם בשל קביעת הגבולות בין המדינות בהסכמי סיום מלחה"ע הראשונה. קביעת הגבולות הגבילה את חופש התנועה של הבדואים ואף פיצלה שבטים שחלקם נותרו תחת שלטון צרפתי וחלקם תחת שלטון בריטי בצפון. אותו מצב נוצר בגבול המזרחי בין ארץ ישראל המנדטורית לבין עבה"י המזרחי. ב-1926 נחתם הסכם בין הבריטים לצרפתים על פיו הורשו הבדואים לחצות גבולות לצורך מרעה אבל, לקבלת היתר הם נדרשו לסמן את עדריהם ולהצטייד בדרכונים.