הנקמה בדרך?

קאסם סולימאני, האיש החשוב ביותר בהפעלת המיליציות האירניות במזרח התיכון, חוסל ע"י האמריקנים בדיוק לפני שנתיים ב-3 בינואר 2020 בשדה התעופה של בגדד ועמו אבו מהדי אל-מוהנדס, סגן מפקד המיליציות העירקיות "הגיוס העממי", שעמד מאחורי ההתקפות על השגרירות האמריקנית בבירת עירק. זו הייתה ללא ספק מכה קשה לאירן וההישג החשוב ביותר לממשל טראמפ במאבק בטרור מאז חיסול מנהיג דאעש אבו בכר אל-בגדדי.

חיסולו של סולימאני היה צעד יוצא דופן במאבק האמריקני נגד אירן. זו הפעם הראשונה שבאופן רשמי בה חיסלה ארה"ב בכיר אירני מאז המהפכה האיסלאמית ב-1979. אומנם חוסלו אישים אירנים, בהם מהנדסי גרעין, אך איש לא קיבל אחריות למותם.

הצעד של ארה"ב אפיין את מדיניותו התוקפנית והנחושה של הממשל הקודם בוושינגטון נגד אירן. מדיניות זו החלה עם הנסיגה מהסכם הגרעין ב-2015, המשיכה עם העיצומים הכלכליים חסרי התקדים על אירן ושלוחותיה, והסתיימה בחיסולו של הגנרל האירני האחראי על יישום האסטרטגיה של אירן במזרח התיכון. האמריקנים ידעו כי תהיה תגובה ופינו יום לפני החיסול את השגרירות בבגדד מחשש לתגובה והעבירו את עובדיה לארביל שבצפון עירק, בירת האוטונומיה הכורדית.

פרשנים בעולם הערבי כתבו כי מדובר בחציית קו אדום במאבק נגד אירן, אולם הקו האדום למעשה נחצה כבר בחודש ספטמבר 2019, כאשר אירן תקפה את מתקני הנפט של אראמקו במזרח סעודיה. בנוסף, במהלך 2019 נספרו כ-20 מתקפות על הכוחות האמריקניים בעירק. אבו מהדי אל-מוהנדס שחוסל יחס עם סולימאני תכנן חלק גדול מירי הטילים על השגרירות האמריקנית בבגדד.

קאסם סולימאני - אגדה באירן

קאסם סולימאני (חוסל בגיל 62) יליד כרמאן באירן הצטרף ל"משמרות המהפכה" ב-1980, השתתף במלחמת אירן-עירק (1988-1980) והתקדם בדרגות במהלכה. בשנות ה-90 צבר ניסיון כמפקד משמרות המהפכה במחוז כרמאן ליד אפגניסטן וגם עסק בהברחת סמים מהגבול. ב-1997 מונה למפקד כוח "קודס". הוא עמד בראש ועדת החקירה לחיסול עימאד מורנייה בדמשק ב-2008, בכיר המחבלים השיעים בעולם. המנהיג העליון של אירן עלי ח'מינאי העריץ את סולימאני וכינה אותו "השהיד החי", מאחר שסולימאני הסתכן רבות בנסיעות תכופות בין המיליציות שעליהן פיקד. ח'מינאי העלה אותו ב-2011 לדרגה המקבילה כמעט לרמטכ"ל האירני. סולימאני הפך בפועל למוציא לפועל של המדיניות האסטרטגית מחוץ לאירן בלבנון, בעירק ובאפגניסטן.

סולימאני גם היה אחראי גם לאימונן וחימושן של מיליציות שיעיות בסוריה ובתימן. שמו הפך לשם נרדף לייצוא המהפכה האירנית, או מה שמכונה בעולם הערבי "הסהר השיעי" - המאמץ האירני להשתלט על כל המדינות שבהן יש קהילות שיעיות (עירק, סוריה, לבנון, בחריין ותימן).

הוא קיים קשרים גם עם חמאס והג'יהאד האיסלאמי בעזה (אף שאינם שיעים, הם נתמכים על-ידי אירן). שני הארגונים הללו היו הראשונים באזור להביע את צערם על החיסול, אפילו לפני הגינוי של חיזבאללה. סולימאני פיקד מ-2012 על המיליציות השיעיות שסייעו למשטר אסד במלחמת האזרחים בסוריה. הוא גם היה אחראי במידה רבה על ארגון ההתגייסות והלוחמה של המיליציות השיעיות בעירק "הריכוז העממי", שתמך צבאית בצבא העירקי במלחמה נגד דאעש בשנים 2017-2014. סולימאני גם התערב בפוליטיקה של עירק כאשר הורה למיליציות של "הגיוס העממי" לדכא באלימות את המחאה החברתית בעירק, שכוונה נגד הממשל הפרו-אירני בבגדד.

מותו של סולימאני היה ללא ספק סופה של אגדה מבחינתה של אירן וממלא מקומו אסמעאיל קאאני לא יכול להיכנס לנעליו. החיסול היווה גם את נקודת הסיום לדו-קיום האמריקני-אירני על אדמתה של עירק, מאז שלחמו באותו צד נגד דאעש. דו-הקיום העוין והמתוח נמשך כשנתיים, עד שסולימאני החליט כי הגיעה העת לסלק את החיילים האמריקנים על-ידי שורה של פיגועים. הנוכחות האמריקנית בעירק עיכבה את פרויקט "המעבר היבשתי" שעליו ניצח סולימאני ולא הספיק להשלימו - מעבר של לוחמים ונשק מאירן דרך עירק וסוריה ללבנון לחיזבאללה.

אירן איימה מאז החיסול בתגובה קשה ואכן ירתה טילים על בסיסים אמריקנים ליד שדה התעופה בארביל ("עין אל-אסד"), אך המשיכה לאיים כי הנקמה הגדולה בוא תבוא.

פרשנים בעולם הערבי מעריכים גם היום, שנתיים אחרי, כי לאירן אין ברירה אלא להגיב. כך כתב השבוע הפרשן הפלשתיני הוותיק עבד אל-בארי עטואן, עורך עיתון "ראי אל-יום". עטואן סבור כי חיסול סולימאני היה אבדה קשה ביותר לאירן, מאחר שנחשב לזרוע המבצעת של האסטרטגיה האירנית באזור. לטענת עטואן, סולימאני תרם לנסיגה האמריקנית מאפגניסטן ע"י תמיכה וחימוש של הטליבאן. עטואן כותב כי אירן תראה בנסיגה האמריקנית המתוכננת מעירק (כ-2,500 חיילים) סוג של נקמה על החיסול. הפרשן הלבנוני פייסל עבד א-סאתר הסביר בראיון לרשת RT בערבית כי השתיקה של ממשלת עירק בנושא חיסול סולימאני ואל-מוהנדס שהיה סגן יו"ר "הגיוס העממי" מעוררת תהיות. הדבר מרמז כי עירק מנסה בשנתיים האחרונות להשתחרר מהתלות באירן וכי המיליציות הפרו-אירניות במדינה הן נטל ואיום על יציבות המשטר.

נקמה באמצעות המיליציות?

פרשנים בעולם הערבי העריכו מאז החיסול כי התגובה תהיה של מי שנפגע ישירות - אירן והמיליציות בעירק. הערכה זו התבססה על ההנחה שחיזבאללה נשחק במלחמה בסוריה והוא מצוי במצב כלכלי קשה מאוד בשל העיצומים על אירן. בנוסף, חיזבאללה נתון לביקורת קשה בתוך לבנון ובמחאות החברתיות ישנם לא מעט מפגינים שיעים עניים. השעה לא מתאימה לחיזבאללה למלחמה. המיליציות השיעיות בעירק ובתימן איימו על ישראל בעבר, אך הן עסוקות במאבקים מקומיים, החות'ים נגד סעודיה וחיזבאללה העירקי נגד אנשיו של מוקתדא צדר.

ההצהרות בטהרן ממשיכות לדבר על נקמה, אך הסיכוי לכך נמוך. סקר שערך ערוץ RT בערבית עם אלפי משתתפים הראה שהרוב בעולם הערבי (80%) סבור כי לא תהיה נקמה. ההערכות כעת הן שההצהרות בטהרן נועדו לשמש קלף במו"מ בווינה על הגרעין. אירן כביכול "תוותר" על הנקמה בתמורה להישגים כלכליים ודיפלומטיים.

אמיר עלי חאג'י זאדה, מבכירי "משמרות המהפכה" שאיים בראשית השנה האזרחית לנקום במבצעי החיסול, הוסיף בראיון לסוכנות הידיעות האירנית, כי הנקמה לא תסתיים עד ליציאת הכוחות האמריקנים מהאזור. כעת, כאשר מתפנים החיילים האמריקנים מעירק, למי מכוון האיום? האם לשארית היועצים שיישארו לסייע לצבא העירקי? או לבסיסים עם כמה מאות חיילים אמריקנים במזרח סוריה ובצפונה? או שלמעשה הכוונה היא למדינת ישראל, בה רואה אירן ישות קולוניאליסטית המייצגת את האימפריאליזם האמריקני? אם כך הדבר, הרי שהאיומים לנקום את חיסול סולימאני חסרי משמעות ומצטרפים לאיום התמידי של המשטר בטהרן להשמיד את ישראל שכבר התרגלנו אליו מזמן.