תרומתם של המוכתרים העבריים בנגב

כזכור, בתום מלחמת העצמאות, הציעו המתווך מטעם האו"ם בין מדינות ערב לישראל, הרוזן פולקה ברנדוט ומחליפו ראלף בנץ', כי הנגב (על אף שנכבש כולו על-ידי ישראל) יימסר לערבים תמורת שטחים אחרים בצפון שיימסרו ליהודים. היהודים סירבו לקבל הצעה זו ועל המוכתרים העבריים הוטל אם כן, עקב שליטתם בשפה הערבית ובמבנה השטח, לאסוף ידיעות על ההתרחשויות הצבאיות באזור וזאת לקראת שתי אופציות עתידיות: חידוש הקרבות או ניסיונות כיבוש או ניתוק הנגב בסיוע צבאות מצרים וירדן.

המוכתרים העבריים שרטטו מפות של הדרכים, המאהלים והכפרים, ציינו מקורות מים ומסתור, העריכו את כמויות וסוגי הנשק המצויים בידי שכניהם ואף ביקרו את השיח'ים והמכובדים על-מנת להתרשם מהאווירה ומהפקודות הסודיות שנמסרו בדרכים לא דרכים לשיח'ים מהמודיעין המצרי ומגורמי צבא ירדניים. ביקורים אלה דרשו מהמוכתרים העבריים אומץ רב בשל אי-הבהירות הביטחונית-מדינית ששררה עדיין בנגב בזמן שבין כיבוש באר שבע ועד לחתימת הסכם שביתת הנשק עם המצרים (24 בפברואר 1949).

שבטים אחדים, שלא ברחו בעת המלחמה, נותרו בנגב והיו נכונים לשיתוף פעולה עם צה"ל והמדינה. חלקם אף הקדימו לעצב יחסים אלה עוד בטרם הסתיימה המלחמה. סרן חיים לבקוב, היה במידה רבה אחראי לשכנוע שבטי הבדואים שנותרו בתחומי הקו הירוק שתמיכתם במדינה ובצה"ל תביא להם הטבות רבות. לבקוב, דובר השפה ומומחה להווי החיים הבדואי, היה בתחילה מ"פ גדוד 12, ובהמשך הקים עם עמוס ירקוני את חוליות הגששים ופיקד על גד' חרב עד שנת 1954.

דרישות הבדואים עבור הסכמתם לשת"פ הותנו במספר דרישות מהמדינה - בהקצאת שדות מרעה רחבים, במתן אישורי תנועה לשבטים כנגד החומרה בה נהג בהם הממשל הצבאי, הקמת תשתיות במרכזי השבטים, הקמת מרפאות ובתי ספר. השיח' עודה מנצור אבו מעמר משבט הסעידיין, ראש שבטי אל עזאזמה וזקן השייח'ים שזכה לאות מלחמת הקוממיות, סבר כי הוא ושבטיו זכאים לתמורות אלה בעבור נאמנותם לצה"ל במלחמה. במכתבו למפקד מחוז באר-שבע מדצמבר 1948 (המצוי בארכיון המדינה) הוא פירט את הבקשות מהמדינה.

הפירוט כלל, סיוע כספי במיוחד בשנות בצורת, הגנה מפני המודיעין המצרי וקבלת נשק מצה"ל לצרכי הגנה עצמית. את הקשר בין השבטים שנותרו לבין מוסדות המדינה הצעירה תחזקו המוכתרים העבריים אשר המדינה, באמצעותם, העבירה לשייח'ים את מסריה וכן תשלומים עבור השייח' המכהן כמוכתר וכבעל בית בשבטו (על-פי תזכיר שכתבו המוכתרים העבריים באוקטובר/נובמבר 1948 בארכיון המדינה).

דודו של עודה, ניהל עם נציגי הקק"ל עסקות מקרקעין (כלומר, מכירת קרקעות שהיו בחזקת הבדואים לקק"ל ולחברות אחרות) במהלך שנות הארבעים. בקיץ 1948 קראו קיצונים ערבים להורגו עקב השמועות כי הוא מתכוון להקים יחידה צבאית-בדואית שתלחם לצד היהודים. המשא-ומתן למכירות קרקע בנגב נפסק בשל כך וסלמה נאלץ, כדי להוכיח חפותו, לשלוח את אנשיו לתקוף יישובים בנגב. עם תום המלחמה ברח אל מעבר לקו הירוק מחשש לנקמה.

העובדה שמכר בזמנו קרקעות לקק"ל לא סייעה לו והוא לא הורשה לחזור לנגב (כתבו על כך קרסל וסל-מן). מפא"י ביקשה לחזק את התמיכה הפוליטית במפלגתה ונתנה לשיח'ים המקורבים לה את האפשרות לשחרר עצירים בערבות. כמובן שמפא"י דרשה תמורה לפריבילגיה זו בעת הבחירות על-אף שהמושל הצבאי בנגב, ששון בר-צבי, סבר שזוהי שיטה פסולה אך לא הצליח למנוע את מימושה (ראה על כך בראיון עם חליל אבו רביעה).

יגאל אלון ויוסף ויץ עיצבו את תפקידיו של המוכתר המקומי (הבדואי) וציפו ממנו להרגיע את חששם של בני השבט מהחרמת קרקעותיהם ומגירושם לנגב המזרחי לקרקעות בלתי פוריות (על אף שצעד זה בוצע בסופו של דבר וכונה "אזור הסייג"). השיח' והמוכתר ניסו למלא תפקיד זה תוך הפעלת לחץ על בני השבט ואף דרישות לתשלום תמורת מאמצים אלה. מוכתרי הקיבוצים שהיו בקשר עם הנהגת השבטים, התנגדו לתוכנית אלון-ויץ וטענו שעל המדינה לראות בבני השבטי אזרחים שווי זכויות ליהודים.

יתר על כן, הם התריעו כנגד שיטת החרמת קרקעות וגירוש שהפעיל הממשל הצבאי כלפיהם. מוכתרי הקיבוצים לא ידעו על תוכנית שעוצבה במקביל במשרדי החקלאות והביטחון שביקשה לרכז את השבטים באזור "הסייג" (בין דימונה לערד), או להעבירם לערים המעורבות כפי שהציע משה דיין בשלהי העשור (ראה על כך בסימפוזיון ראשוני הנגב-בארכיון ע"ש טוביהו).

בתקופה שבין הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת המדינה היהודית בחלק מארץ ישראל לבין אביב 1948, התרחשו בנגב אירועים ביטחוניים בהם היישובים והפלמ"ח ספגו אבידות בעיקר בעת שמירתם על הדרכים ועל קו המים. בדואים מהשבטים באזור סייעו לכוחות "האחים המוסלמים" ולמודיעין המצרי. ישראל הבטיחה לשבטים שתמורת אהדתם לצה"ל הם יזכו בהטבות בעיקר בכל הנוגע למים וקרקע.

למרות היחסים הטובים שנרקמו עם המוכתרים הבדואים ברביבים ודורות, נפגעו יישובים אלה בידי הערבים. בין היישובים בנגב פרצה מחלוקת האם להמשיך ולשמור על יחסי "הדו-קיום" או שהגיע הזמן לנהוג ביד חזקה כלפי הבדואים. "חטיבת הנגב" שהורדה לאזור, נהגה באלימות כלפי הבדואים התוקפים והתנהגותה עוררה מחלוקות בין מוכתרי היישובים הצעירים.

במהלך הקרבות, המשיך המודיעין הישראלי להשיג ידיעות על האויב באמצעות מוכתר דורות. כך למשל התקבלה ידיעה על ערביי שבט תואבה המשתתפים בפעולות התקפיות של הכפריים בברייר על שיירות הישראליות. הכפר מנסורה שאת קרקעותיו עיבדו פלאחים, שלח נציגים לאריה אפרת מוכתר דורות וביקש שלא לירות על אנשיו מכיוון שהם אינם שותפים להתקפת אנשי בריר על דורות. בשלהי מרס 1948, נפגש מוכתר דורות עם שייח' מוסא, ראש שבט אבו-ראשיד, והאחרון הבטיח לו כי כל הערבים היושבים במשולש עזה-דורות-משמר הנגב לא רוצים במלחמה וכי אין חשש כי ישתפו פעולה נגד דורות (מתוך ראיון עם בני מיטיב).

באותה דרך נהג מוכתר בית הערבה דוד קורן ששמר על יחסים מיוחדים עם שבטי הבדואים בסביבה עד לפרוץ הקרבות. קורן קיבל מהם ידיעות חשובות שהועברו למטה "ההגנה". קורן בחר בדרך של "שיתוף פעולה" ו"רווח הדדי" ופעולותיו נלמדו בקורסי המוכתרים שנערכו בגליל ים. המוכתרים תרמו ישירות לכיבוש באר שבע שעה שמוכתר קיבוץ חצרים המא"ז ושומר השדות של הקיבוץ הצטרפו לכוחות שכבשו את העיר וסייעו בניווט.

לאחר קום המדינה, קמו יישובים חדשים לאורך הקו הירוק. חלקם היו מוקפים בשבטי בדואים ומשום כך בחרו המתיישבים "מוכתר" מקרבם, לא כמינוי שלטוני אלא כצורך קיומי. תפקידו של המוכתר דובר הערבית היה בעיקר שמירה על היבול בשדות מפני חדירת עדרי הבדואים בסיוע "שומר השדות"; אבטחת התנועה בכבישים; מניעת גניבות; שוד והסתננויות. המוכתר החדש הציע לשבטים סיוע בהקמת מרפאה, בהידוק הקשר עם משרדי הממשלה ובהשגת ציוד עבור הגנים ובתי הספר. עוד דאג לשיפור אספקת המים לשבט, או להשכרת כלים חקלאיים מקיבוצו לבדואים במחיר סמלי. בנוסף המוכתר העברי סייע בשמירה על שטחים עזובים, רכוש שננטש וקרקעות נטושות שרובן חולקו למשקים באמצעות הממשלה (ראו בספרו של צוקרמן על עשהאל איש גדרה).

בגבעת חביבה התקיים בראשית שנות החמישים קורס להכנת המוכתרים לפעילות במגזר ברחבי הארץ. מוכתרי היישובים בנגב היו מעורבים בחיי השייח'ים הבדואים והרגישו עצמם מקורבים דיים כדי להתערב בחיי היום-יום שלהם. הממשל הצבאי שקע בעיקר במעקב, באיסורים ובהפעלת המודיעין הצבאי. המדינה שהייתה עסוקה רובה ככולה בבעיות הביטחון וקליטת עולים חדשים, הזניחה את הטיפול בשאלת הבדואים ולא מצאה את הנתיבים הנכונים להתקרב אליהם ולחזק את נאמנותם תמורת שיפור כלכלי-חינוכי-בריאותי בקרבם.

המוכתרים העבריים לא המתינו ליישום הבטחות המדינה ופעלו בכוחות עצמם על-פי השקפת עולמם הפוליטית. הם חידשו והעמיקו את מנהג "הסולחה" בקרב השבטים, השיאו עצות אישיות לשייח' ולנכבדיו, ואף דאגו להגיש סיוע רפואי וחקלאי מקומי. כך הפכו שלא מדעת, למתווכים בין הממסד הביטחוני והממסד הממשלתי לבין השבטים. התערבות ותיווך מעין אלה אפשרו לשבטים לקבל את מנות המזון הבסיסיות שהעניקה המדינה בסבסוד עמוק (קמח למשל) וכן מצרכי יסוד נוספים כמו סוכר, שמן ועוד.

המוכתרים דרשו מהמדינה למהר ולאשר את הזכויות לחכירת קרקע (לצרכי מרעה), ובעיקר להקל את הדרישות המחמירות של הממשל הצבאי באשר לחלוקת היתרי תנועה. הממשל הצבאי עשה הכל על-מנת להוציא מהשייח' (שבמקרים רבים היה למוכתר מטעם השלטונות), מידע על בעלי הקרקעות שברחו בעת המלחמה, על משפחות מסתננים, על כלי נשק לא חוקיים, והלשנות מסוגים אחרים. מרבית השייח'ים והמוכתרים הבדואיים (שלא היו תחת ההשפעה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית).

עם זאת, הממסד לא היה מרוצה מהתהליך של מינוי מוכתרים בקרב השבטים שנוהל על-ידי משרד הפנים והתפקיד הועבר לממשל הצבאי. צעד זה העמיק את החשד והעימות בין שני הצדדים שהלך והעמיק לאורך העשור הראשון. המתח בין הבדואים עלה במיוחד בעת בחירות כאשר מפא"י ומפ"ם התחרו ביניהם אלקטוראלית על קולות הבדואים בקלפי. והרי דוגמה למתח שגבר: עיתון "דבר" (שביטא את עמדות מפא"י) האשים את קיבוץ מזרע (שהשתייך למפ"ם) שחבריו חטפו באיומים את מוכתר כפר איקסל ודרש ממנו להפסיק ולתמוך במפא"י.

בשנת 1950 נערך טקס על-ידי הבדואים לכבודו של הרמטכ"ל יגאל ידין והביעו בפומבי את נאמנותם למדינת ישראל. בראש השבטים עמד אז מטה התיאהא שכלל 26 שבטים ובתי אב. בתמורה ביקשו הבדואים סיוע רפואי, היתר לנהוג על-פי המנהג הבדואי הקדום ושמירה על הטבות וזכויות שניתנו להם על-ידי המנדט הבריטי. באביב 1953 מינה הממשל הצבאי 15 מוכתרים בדואים בשכר מתוך 18 השבטים העיקריים (חלקם רק קבוצות חמולה) שנותרו בנגב. משכורתם הוגדרה כעד 12 ל"י לחודש והשתלמה על-ידי משרד הפנים. בין שאר תפקידיהם היה: רישום לידות, פטירות ועזיבות; מכירת מצרכים בחנויות שבטיות, וקבלת היתר למכור מים מנקודה מרכזית ליד מאהל המוכתר.

חבורת מוכתרים מקיבוצי "השומר הצעיר" דיווחו למחלקה הערבית של מפ"ם על מצבם החמור של הבדואים אך ראשי המפלגה סירבו לדון בעניין. משום כך יצרו קשר ישיר עם ח"כ מפ"ם חנן רובין ועם שר הבריאות ישראל ברזילי איש נגבה שהסכימו לסייע ולהיענות לבקשות המוכתרים עבור השבטים. מקור הסמכות עבור השבטים עד המלחמה היה המנדט הבריטי. עתה, הייתה זו המדינה שבאמצעות המוכתרים העבריים ביישובים החדשים אמורה הייתה לשמש כתובת עבורם.

בני מיטיב ודוד קרון המשיכו לפעול בקרב השבטים אותם הכירו היטב לפני המלחמה, ואף הבטיחו לשבטים הטבות שלא תמיד אושרו בידי המדינה. מהצד השני פעל ששון בר-צבי שהיה המושל הצבאי בנגב, שהביא לראשונה 17 משפחות בדואיות להתגורר בבאר שבע ובגיבוי ראש העיר דוד טוביהו. בר-צבי עיצב מדיניות של פיקוח הדוק על תנועת הבדואים ועל אורחות חייהם והצגת עמדה תקיפה ובלתי מתפשרת כלפי תביעת השבטים לבעלות על הקרקעות, לנדידת העדרים ולחופש תנועה לצרכי פרנסה.

הממשל הצבאי הכביד ידו על השבטים. כמה מוכתרים שיצרו קשר טוב עם השבטים התגייסו לדווח לראשי מפלגותיהם על המצב וחבר קיבוץ שובל יוסי צור מנע את סילוקו של שבט אל-הוזייל מאדמותיו ערב פרוץ מבצע קדש. אריה אפרת, חבר קיבוץ דורות, קיבל את האחריות לסיוע כלכלי שהזרים משרד החקלאות לבדואים. המשרד דאג לחלק לשבטים זרעי חיטה שיבולם היה גבוה הרבה יותר מיבול השעורה המסורתי הדל שעליו חייו.

המיכון החקלאי קודם ועשרות טרקטורים הוכנסו לשבטים כולל הקמת חווה לדוגמה שיוסדה במיוחד עבור הבדואים ללמדם את עבודות החריש הזריעה והקציר. קיבוץ דביר, תודות לקשריו הטובים עם השייח', מנע את גירוש שבט הזיידנה בשנת 1956. אוהלי האירוח המסורתיים (המאדפה) נעלמו ותחת זו החלו הבדואים להיפגש עם מוכתרי הקיבוצים בפינה מיוחדת שהוקצתה לכך בשולי הקיבוצים. ראוי להזכיר כי יוסי צור וחברים אחרים בשובל ששימשו כשומרי שדות ומוכתרים פיתחו יחסי שכנים טובים כבר מ-1946 וכך עד למלחמה, לא נפל קורבן אחד.

יהושוע כהן, מוכתר שדה בוקר, יצר קשרים טובים עם עודה שלייבה והשיג חגורת ביטחון ליישוב במיוחד בתקופה שבה בן-גוריון שהה שם. המצב ברביבים היה שונה. הקיבוץ הוקף באלפי בדואים משבט העזאזמה העוין ונפלו קורבנות מקרב המתיישבים. ראו על כך בספרם של יונת ואלכסנדר סנד "אדמה ללא צל" ובדבריו של הפזמונאי והמלחין אריה יחיאלי.

עיסוקיו של מוכתר שובל יוסי צור מדגימים את חשיבותו של המוכתר העברי לאחר המלחמה: שמירה על רכוש הקיבוץ, מניעת גניבות חקלאיות, השבת רכוש גנוב, מתן סיוע רפואי לשבט אל הוזייל, והקטנת התלות של הבדואי הבודד בממסד השייח'י. עוד קידם צור את "הקואופרציה" בקרב השבטים; קידום בניית גנים, בתי-ספר, והגשת ייעוץ חקלאי מקצועי. בית הספר הראשון במגזר נבנה תודות למאמצים אלה בשטחו של שבט אל-הוזייל.

תרומת קיבוץ שובל להוזייל הייתה החזר חוב לתקופה שבה בשנים 1946 ועד פרוץ המלחמה סייע המוכתר לקיבוץ. צור המשיך בקידום שילובם בחסרה והוביל את הקמת שני הקואופרטיבים (שלום ונגב חדש) שהיו תוצאה של שת"פ בין אל-עטוונה ואל-עוברה. צור שכנע את השייח לא להביא לתחומי השבט מואזין מעזה או חברון וכתמורה לכך קיבל קו מים מבאר הקיבוץ בקוטר 1 צול.

צור בעל ההשקפות הסוציאליסטיות לא הסכים עם שיטות עיבוד הקרקע המסורתיות בשבט (בהם היו יחסי ניצול בין השייח' לבני השבט) אולם לא הצליח לשנות את נוהגי המסורת בהם דבק השייח' ולא הצליח לשכנעו בחשיבות התפיסות השוויוניות. מחליפו בשובל, ברוך חכים, שדיבר ערבית שוטפת, הפך לכתובת עבור השבטים בכל הנוגע לתרופות, מזון, וחומרי גלם לתקופת הזריעה.

באותה עת הצטרף אליו שאול שדה מבית קמה שסייע לבדואים שבסביבת קיבוצו. חכים אירגן את בדיקות השחפת בין השבטים, טיפל בבינוי תל-שבע, רהט ולקיה ואף שימש במשך כמה שנים כמזכיר המועצה המקומית רהט. מוכתרי קיבוצי "השומר הצעיר" דגלו בדו-קיום וניהלו את פעילותם בדרך של כבוד הדדי, התחשבות במסורות עתיקות ומתוך הבנה ששכנות טובה היא הערובה לביטחון ההתיישבות הצעירה העברית לאורך הקו הירוק. ראוי היה להזכיר כאן את מוכתר להב דוד (דודיק) שושני שחידש רבות בתחום היחסים עם הבדואים. עליו ועל פעילותו ניתן לקרוא בספרו וכן באחד "מהפוסטים" בבלוג זה שפורסמו לפני כמה שנים באתר ניוז 1.

אין כוונה לסכם את הפוסט ולהציג תזה מחקרית. הרוצה להעמיק בנושא זה יקרא ויעמיק בסיוע רשימת הספרים המומלצים לעיון נוסף. המטרה הייתה לתאר את תרומתם של המוכתרים העבריים לעיצוב היחסים בין השבטים שנותרו בנגב לאחר המלחמה, להקלות שהיו השבטים זכאים תחת חומרת שליטתו של הממשל הצבאי בחופש התנועה שלהם, בפיתוח החקלאות והמיכון החקלאי, בקידום בניית גנים, בתי ספר ומרפאות.

יתרונם של רוב המוכתרים העבריים היה בעובדה שהקשרים שלהם עם השבטים נוצרו שנים רבות לפני פרוץ המלחמה, שליטתם בשפה הערבית ובכללי הנוהג והטקס המסורתיים ובשאיפתם לקדם את הבדואים שקיבלו תעודת זהות לרמה של אזרחים שווי זכויות במדינה. יתר על כן, במידה רבה, מילאו המוכתרים, תודות לקשריהם הטובים, את מקומם של מוסדות המדינה ומשרדיה (שלא ששו לרדת לנגב ולטפל באוכלוסייה החצי נוודית) ובכך הקלו על השבטים לעבור אט אט, לא תמיד מרצונם ובהסכמתם, לשלב החדש שניתן לכנותו "מנוודות לעיור".