סיסמתו הציונית של בן-גוריון הייתה "הפרחת השממה" - והיא סמלה וכיוונה את כל מעשיה של מדינת ישראל מאז ימיו ועד ימינו=אנו. ללא יעור ונטיעות אין ציונות שפירושה חזרה לטבע ולחיי חקלאות המהווים תנאי לשיבת העם היהודי לארצו. מובן שאויבי הציונות ומדינת ישראל מודעים לכך - ולכן התנגדותם להפרחת השממה מובנת. מה שלא מובן הוא יחסו של השמאל הרדיקלי הקיצוני בתוך העם היושב בציון - הממהר להיתפס לכל הגחמות הערביות על-מנת למנוע את הגשמת הציונית. שנאה עצמית יהודית זאת הייתה מוכרת עוד בגולה - אך כאן ועכשיו היא תפסה "משילות" בממשלה ובמדינה ומוסדותיה, ולפיד, המועמד לראשות-הממשלה - נותן לה ביטוי ממשי בכך שהוא מוכן לוותר על הנטיעה - כדי שיהיה שקט. אני יכול להבטיח לו שהוא יהיה עוד יותר פופולרי אצל אויבינו אם יכריז גם רשמית על קץ הציונית, יפרק את הסוכנות והקרן הקיימת יבטל גם את יום-העצמאות והחינוך העברי - ויאמץ לגמרי את תורת מפ"ם הישנה - כיום מרצ - בדבר דו-לאומיותה של המדינה. ובכלל - ביטול עצמאות ישראל עשוי להפוך את מי שיכריז על כך - לסגנו של הנביא מוחמד.
אכן, המגמה השלטת היום בממשלה היא כניעה בפני כל גחמה של החלק הערבי בקואליציה תוך הזרמת מאות מיליונים - ואולי מיליארדים למגזר האנטי-ציוני. ויתור על הנטיעות בנגב הוא צעד אנטי-לאומי ברור. דוד בן-גוריון ירד לנגב כדי לעודד את ההתיישבות היהודית בו - ולא סתם מפני שנמאס לו לשבת בתל אביב בשד' הקרן הקיימת. והיום המגמה היא לתת חשמל להתיישבות הערבית הבלתי-חוקית - אך עם זאת - להמשיך למנוע את החשמל מן ההתיישבות היהודית הצעירה ביהודה-ושומרון. זאת אינה ציוניזציה - זאת ערביזציה.
דוגמה מובהקת לנוף שהיה לעומת מה שהשתנה מאז 1948 - היא התרשמותו של ילד - והילד הזה הוא אני - עם עלייתנו בדרך בורמה לירושלים לאחר המצור, בימים הראשונים של נובמבר באותה שנה. אבי ז"ל, נסים פאפו - היה פעיל ציוני ותיק בבולגריה ונואם-בחסד בקהילות שם. עם הגיענו לנמל חיפה באונייה "פאן-יורק" ועל סיפוניה למעלה משלשת אלפים עולים - פרצה שירת "התקווה" אדירה. לאחר ימים אחדים בבית-העולים בפרדס-חנה פנו אנשי הסוכנות לאבא בבקשה שיארגן קבוצת עולים לעליה הראשונה לירושלים לאחר המצור, וכך עשה. בדרך הארוכה הסתכלתי בתימהון רב ואפילו בדחייה נפשית - בנוף הצחיח והסלעי שעטף את ירושלים משיפולי השפלה ועד העיר עצמה. מכל עבר הביטו עלי רכסים ריקים מנטיעות ומעצים, זרועים כולם בסלעים חשופים לאלפים. כשהגענו לשער-הגיא היו מספר עצים בודדים ומשמר של צה"ל - אך מכאן והלאה - הכל היה שוב זרוע בסלעים לבנים שהזכירו לי מייד קברים ומצבות עליהם. זה לא עשה לי טוב - זה עשה לי רע. זה היה הנוף הקשה שהקיף את בירת דוד המלך שחזרה להיות עיר הבירה לאחר הכרזת העצמאות. מאז חל שנוי אדיר - רבבות עצים ניטעו והושתלו ושינו את הנוף לירוק - הצבע הרענן של הטבע הצומח. אין לי ספק שאם הממשלות שלנו מאז היו בהרכב הערבי-יהודי של היום - הנטיעה הזאת לא הייתה מתבצעת. הרי מעשי הממשלה הרעה הזאת מדברים בעד עצמם - ואנחנו רק בתחילת הכניעה בפני אויבי הציונות.
איני יכול להימנע מפרט ביוגרפי נוסף קטן מאותה נסיעה ראשונה לירושלים . שנים רבות חלפו וכאשר אבי ז"ל, נסים פאפו, נפטר ב-1982 - באו לנחמנו אחדים מאלה שעלו איתנו ואחד מהם, מיקו ברוך - פנה אלי וסיפר לי כך: "רוני, כאשר הגענו לשער-הגיא היה שם משמר שלנו ואחד החיילים בכה. שאלנו אותו מה הסיבה לבכי - והוא ענה לנו כי הוא בוכה מהתרגשות משום שכל הזמן יורדים מירושלים לשפלה - וסוף-סוף זאת פעם ראשונה שהוא רואה יהודים העולים לירושלים".
מאז, כאמור, ניטעו ונשתלו הגבעות סביב העיר וזה היה סימן לציוניזציה של המדינה. לכן כל כך קשה להבין את זחיחות-הדעת של מר לפיד המחפש קולות ופופולריות אצל השמאל הקיצוני והערבים כשהוא רואה בניסיון-היעור סתם איזו פרובוקציה קטנה המפריעה לו לקבל את הקולות מרהט וסביבותיה. לי זה נראה כתופעת "הראשונים כבני-אדם, והאחרונים כ..." - וכל אחד ימלא את החסר.
בהזדמנות זאת של מניין תופעות הדה-ציוניזציה במדינה - יש לגנות גם את נסיונו של מנדלבליט לסייע לשמאל לתת את פרס-ישראל למתימטיקה לאיש-השמאל הקיצוני פרופ. גולדרייך, שקרא להחרמת אוניברסיטת אריאל. כאשר פרופסור בן-ציון דינור (דינבורג) - שר החינוך של דוד בן-גוריון, קבע את פרס-ישראל ב-1953 - הוא לא התכוון לפרס מקצועי גרידא - אלא פרס שנותנת הישות הציונית של העם היהודי למי שמזדהה אתה ועם תכניה הציוניים. דינור אמר על הפרס כי הוא מדגיש את הקשר הפנימי בין עצמאות מדינית לעצמה רוחנית - "ואין עצמה רוחנית לעם אם אין העם שוקד על עצמיותו" (ראה בויקיפדיה "פרס-ישראל"). אכן, מנדלבליט הרחיק מאוד לכת בהתערבותו המיותרת בנושא שהוא ציבורי גרידא ואינו משפטי.
