הזכות לציין את יום זיכרון השואה <br>

אם מנהיגי העולם הנאור לא יצקו תוכן ומעש משמעותי אמיתי, עקבי ושיטתי אל מול האנטישמיות המשתוללת בעולם אפשר להכריז על ביטולו של יום זיכרון השואה הבינלאומי. האנטישמיות ממשיכה להרים ראש ובמועל יד להתפשט בעולם. שנאת היהודים המזוקקת לא נעלמה מהנוף האנושי מעולם, היא רק התכווצה או התרחבה לפי רוח התקופה, לעולם נוכחת.

בכל שנה, ביום השנה הבינלאומי לזיכרון השואה, יום חשוב מאוד ומשמעותי המשמר את זיכרון השואה בזיכרון העולמי, מתייצבים מנהיגי המדינות ונשבעים בנקיטת חפץ לפעול ביד ברזל ובאגרוף פלדה נגד האנטישמיות והגזענות. נאומיהם רהוטים, נאמרים בקול סמכותי, כל אות, פסיק ותג נשמעים יצוקים ביתדות של עשייה, ובכל שנה התקווה שמשהו ישתנה מתרסקת בקול נפץ אדיר אל קרקע המציאות ובכל שנה מספר האירועים האנטישמיים, אירועי השנאה והגזענות נגד יהודים ברחבי העולם עולה ועולה. בכל שנה בזמן שהמנהיגים מצהירים הצהרות, מבטיחים הבטחות, ברחבי מדינותיהם מתרחשים פשעים נגד היהודים.

גם השנה, שנה שנייה להתמודדות העולמית מול מגיפת הקורונה, האנטישמיות הישנה והרעה מתעצמת וגוברת. לא רק באירן, המבקשת להשמיד את העם היהודי מעל פני האדמה ולמחות את זכרו מתחת לשמיים, אלא אף בקרב מדינות נאורות, דמוקרטיות, ידידות למדינת ישראל.

יהודים בארצות הברית מותקפים בטבורה של עיר, באמצע היום, יהודים בגרמניה מושפלים, יהודים בבלגיה מבוזים, יהודים בצרפת נרצחים, יהודים בבריטניה מאוימים. על מדינות מזרח אירופה אין צורך להכביר במילים כמו על חלק מהמדינות המוסלמיות. יהודים ברחבי העולם מסתירים סממני זיהוי יהודיים מחשש שמא יבולע להם ויותקפו. יותר ויותר סטודנטים יהודים הלומדים באוניברסיטאות בעולם מתרחקים מכל התכנסות בעלת סממנים וזיהוי יהודי, חשים אימה ופחד מול שנאת היהודים בתחפושתה החדשה, שנאת ישראל.

המציאות בה הרוחות הרעות של אמצע המאה הקודמת נושבות בעוז ובעוצמה היא כתם על מצחם של העמים הנאורים, היא אות קלון למנהיגי העולם המדברים בשפת חלקות ואזרחיהם חשים ביטחון לפגוע ביהודי רק בשל היותו יהודי, שיח השנאה בכלל וברשתות החברתיות בכלל הפך לדבר שבשגרה.

חצי מטר

עד לפני שנתיים, בנסיעותיי לארצות העולם, התעקשתי שלא להסיר ולהסתיר שום סממן יהודי. המחשבה להסתיר את זהותי היהודית-ישראלית גרמה לי לחלחלה, לזעזוע על עצם המחשבה שיהודי עדיין צריך להסתתר כמו אז. לא כמחאה, לא כהתרסה אני מתעקש שלא להסתיר את זהותי כי אם בשל הזכות הבסיסית של כל אדם לכבוד, לחרות, לשוויון ולצדק.

נאצים פגשתי בספרי ההיסטוריה, בסרטים, בסיפורי האודים המוצלים מאש. מעולם לא פגשתי נאצי פנים מול פנים, עד לפני כשנתיים. בנסיעה האחרונה לגרמניה, בברלין סמוך לאנדרטת השואה, הגיח לעברי רכוב על אופניו נאצי חדש, בשנות הארבעים לחייו, עם לחיים ורודות ושיער זהוב. עיניו ננעצו בי, הוא האט את רכיבתו, עצר קרוב אלי לפני מעבר החצייה וירק לכיווני. זאת הייתה הפעם הראשונה בה כחצי מטר הפריד ביני לבין נאצי בשר ודם.

הכיפה על ראשי הבהירה לו כנראה שלא כל היהודים עלו בכבשנים, נקברו בקברי אחים בבורות המוות, נטבחו בצעדות המוות. הבהירה לנאצי ורוד הלחיים כי הפתרון הסופי איננו סופי ממש. עמדתי מולו זקוף ומלא בביטחון, הבטתי אל תוך עיניו התכולות, חייכתי אל מול פרצופו הזועם והשונא, מיישר את כיפתי. הנאצי ורוד הלחיים נעץ בי מבט טורף, קפץ את אגרופי ידו על כידון האופניים השיב לי מבט שונא, בעוד אני ממשיך לחייך כלפי חוץ וסוער פנימה, 'קרב התרנגולים' שהוביל הנאצי ורוד הלחיים הסתיים כשצב הרמזור התחלף לירוק.

יום השואה הבינלאומי יהיה משמעותי ובעל ערך רק אם נאצים ורודי לחיים לא יעזו לפגוע ביהודים. רק אם המנהיגים יצמצמו את הבטחותיהם ויובילו בחקיקה, במעשים את השינוי הנדרש, המיוחל. הים היהודי חי, קיים, פורח ומשגשג. העם היהודי לא יאפשר לעולם לפגוע במי מבניו. העם היהודי, דווקא ביום זיכרון השואה הבינלאומי, חייב להניף אל על, בעוז ובעוצמה את הדגל. להבהיר לעולם כולו ולמנהיגיו, לעולם לא עוד. לעולם יהודי לא יסתתר, לא יתחבא, לא יפחד.

ליום זיכרון השואה הבינלאומי יש זכות להתקיים רק אם מנהיגי העולם ישתמשו בכל הכלים החוקיים העומדים לרשותם להיאבק ברוחות הרעות המנשבות בעוז במדינתם, ולא רק במילים יפות. בגזענות ובאנטישמיות נלחמים יום יום שעה שעה, לא בנאומים יפים ובהבטחות סרק פעם בשנה.