בארץ אין אנשים נטולי דעה פוליטית. לכל אזרח, כמעט מכל גיל, בעל מנת משכל כלשהי, יש דעה מבוססת, יש פיתרון לסיכסוך, ויש תוכניות מגירה. מעטים הם הביישנים. רובינו נהנים לשתף את הסובבים אותנו בדעותינו המאלפות, תוך ניסיון נואש להאיר את עיניהם, ולו במעט.
כשאיש שמאל נבחר לכהן כראש המוסד, כפי שאירע ברוב הפעמים הקרובות, המינוי היה "מקצועי". חלילה לא פוליטי. כשמוחלפת הפקידות במשרדי הממשלה על-ידי השמאל, וניתנת למקורביהם, הטעמים הם טעמי התייעלות. כשהדבר נעשה על-ידי הימין, לעומת זאת, הוא מכונה על-ידי התקשורת: "טיהור". כשנבחר האלוף מאיר דגן לכהן כראש המוסד, מינוי שאין ראוי ממנו, השמאל קיבל את פניו בברכת "תקדים מסוכן".
במקרה או שלא במקרה, התקיימה באותו יום ישיבת ועדת חוץ וביטחון בכנסת בהשתתפות הרמטכ"ל, רב-אלוף משה (בוגי) יעלון. רב-אלוף יעלון הותקף בישיבה על-ידי אנשי השמאל הקיצוני זהבה גלאון ויוסי שריד בצורה בוטה ומשפילה. בישיבה דובר על השיקולים שהובילו להתנקשות בחייו של שחאדה, רב המחבלים. נאמר כי השיקול היה שלא לפגוע באישתו. שחאדה, שידע שלב היהודים רחמן ורך, ניצל זאת והקיף עצמו במגן אנושי בדמות אשתו ובנותיו. כך יכל להמשיך ולרצוח בנשותינו ובבנותינו. חברת הכנסת זהבה גלאון, שכמו תקליט שרוט עמוקות חוזרת שוב ושוב על אותן אימרות איוולת מטורפות הודיעה: אף-על-פי-כן - לא היה צריך להורגו. כמה מושפלת את גברת גלאון. כמה מאוסים דברייך.
לכל אדם יש דעה פוליטית. זכורים לנו גנרלים במדים שהלכו בחשאי ובגלוי ל"פגישות שלום" עם רוצחינו. ולא על-מנת להגן ולהילחם על חיינו. להפך, על-מנת להפקירנו ביד הערבים, על-מנת לתת להם כוח ונשק ושטח. וכמה שנחפש בגינזכים ובזיכרון, לא נמצא ולו גינוי אחד מפי השמאל הסהרורי, בדבר טוהר המדים, או בדבר תפקידם החף מפוליטיקה של נושאי הנשק.
ומדוע לא ימצא גינוי כזה? משום שכל עוד לובשי המדים רוקדים לצלילי חליל השמאל - שירקדו. הם יעמדו סביב וימחאו כפיים. אבל ברגע שאנשים מפוקחים, פקוחי עין ולב, אוטמים אוזן לניגון המטמטם, ובמקומו בוחנים הערכות מודיעין ומגבשים דרך פעולה על-פיהם - נגמרת המסיבה בקול צרימה. לא ייתכן. לא יעלה על הדעת. יש חליל אחד, מנגינה אחת, תלם אחד. כל סטייה ממנו מהווה "תקדים מסוכן".
בארץ, לכל ילד בגן יש כבר דעה פוליטית. אני בטוח שגם לרב-אלוף יעלון יש דעה, והיא שונה מדעתי. אך מה שהוצג בראיון שהעלה את חמת השמאל הקיצוני לא היתה דעתו, אלא הערכה מחושבת, שהתבססה על דוחות מודיעין. אבל כידוע לכולנו, כשמצטרפות העובדות תו לתו נוצר אקורד דיסוננטי, שמפריע לשיר שירי שלום בכיכרות. ורוב העם שמע, ורוב העם כבר יודע מה שיודע הרמטכ"ל, ובגלל זה הכיכר ריקה ממפגינים, מלבד כמה הוזים אובדניים, שהעוברים ושבים מביטים בהם ברחמים.
כל התקפה של יוסי שריד על הרמטכ"ל תביא ליותר גיבוי מהציבור ובעלי התפקידים שאינם יכולים לסבול את ההתקפות הפוליטיות על הצבא הנמצא במלחמה.
