שוטרים ופרקליטים, עיתונאים ותועמלנים וגם שופטים

ניר חפץ תיאר בפירוט רב את תנאי מעצרו הבלתי-אנושיים, כולל פשפשים במזרון, שעות שינה בודדות, התעלמות ממצבו הרפואי ותרגילי חקירה שנועדו לשבור את רוחו. כל מי ששמע זאת, חייב היה להזדעזע כאדם ולהתבייש כישראלי. חוקריו לא הכחישו את עיקרי הדברים, אלא טענו שחלק מהם היו באחריות שירות בתי הסוהר, וחלק – הנוהל הרגיל ביחידת העילית להב 433. וזה היה עוד יותר מזעזע ומבייש, כי התברר שחפץ דיבר אמת ושחוקריו לא ראו שום בעיה. זה מלמד על אטימותם, ומה שהרבה יותר חמור – שמדובר בתופעות נפוצות ואפילו שגרתיות.

כמי שמדווח מדי שנה על דוחות הסניגוריה הציבורית (גוף של משרד המשפטים) על תנאי הכליאה בישראל, אני יכול לומר לכם במלוא האחריות שבחלק מבתי המעצר ובתי הכלא בארץ התנאים דומים לאלו של מדינות עולם שלישי רודניות. יש לנו מדינה שהיא דמוקרטיה למופת, מעצמת היי-טק, בעלת רמת חיים גבוהה, השכלה נרחבת, צבא מצוין – המון דברים להתגאות בהם. התנאים בהם נתונים עבריינים וחשודים, הם הניגוד הבולט ביותר לכל ההישגים הללו של ישראל.

אני מחשיב את עצמי למה שנחשב כ"טיפוס קטגוריאלי": תומך בענישה מחמירה, במשטרה חזקה ובהעדפת זכויות הקורבן. אבל גם ככזה, אני מאמין בכל ליבי שלעבריינים מורשעים יש זכויות יסוד, קל וחומר – לחשודים שטרם הורשעו בדבר. אני מאמין בכל ליבי שרשויות האכיפה והענישה חייבות להיות הראשונות המקפידות על כל תג בחוק ועל כל בדל זכות. זה לא המצב נכון להיום. חפץ נתן לנו הצצה לכמה מהנקודות האפלות ביותר בחברה הישראלית, אבל דבר לא השתנה. זו חרפה לאומית.

סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו". השאלה הגדולה היא מהו "חומר חקירה". יש לא מעט פסיקה בנושא, אבל גם היא מותירה שדה רחב לשיקול דעתן של רשויות החקירה ולמחלוקות עם ההגנה.

בהקשר זה מרבים לצטט את אמירתו של נשיא בית המשפט העליון המנוח, יצחק אולשן, כבר משנת 1950: "אין חקר לתבונת סניגור מוכשר, ואין לנחש כיצד יכול היה לנצל את החומר הנמצא לפניו". מצד שני, אין לאפשר להגנה להפוך את סעיף 74 למכשיר לקבלת מידע שאינה זכאית לו ולכלי לעיכוב ההליכים. בהקשר זה אמר לאחרונה מספר פעמים השופט יצחק עמית, כי הפרוזדור המוביל לאולם ההליך הפלילי יצא מכל פרופורציה מבחינת הזמן והתסבוכות, ויש לקצר ולייעל את ההליכים המקדמיים; השופט יוסף אלרון חלק עליו בחריפות, ואין פסיקה מחייבת של בית המשפט העליון בנושא (וגם לא בטוח שיכולה להיות בחיי המעשה).

מכל מקום, במשפט נתניהו היו עד כה שני אירועים בולטים בהם חומרי חקירה לא נמסרו להגנה. האחד היה כמות עצומה של מידע מן הטלפון הנייד של עד התביעה הראשון, אילן ישועה, לשעבר העורך הראשי של וואלה. עו"ד ז'ק חן, סניגורם של בני הזוג אלוביץ, גילה אותו במקרה דווקא משום שהוא רחוק מלהיות איש מחשבים; חן פשוט לחץ בטעות על קישור בקובץ האקסל שמסרה התביעה ושם נפתחה מערת האוצרות של עלי באבא. התביעה טענה שרפרפה על החומר וסברה שאינו רלוונטית, אך חשיבותו הייתה גלויה בעת חקירתו הנגדית של ישועה. המקרה השני היה בנוגע לשימוש בתוכנת פגסוס במהלך החקירות, וכאן טענה הפרקליטות שחוקרי להב 433 לא מסרו לה את המידע (כמו שחוקרי מח"ש בפרשת רונאל פישר לא מסרו לפרקליטי המחלקה על כמות עצומה של חומר מן הטלפון של רב-פקד לשעבר ערן מלכה).

אלו הן תקלות חמורות מאוד, שאסור שיתרחשו. הן פוגעות ביכולתם של הנאשמים להגן על עצמם – זכות יסוד המבדילה בין הליך משפטי במדינה דמוקרטית לבין הליך המתיימר להיות כזה במדינה רודנית. ואם זה קורה בתיקי דגל עם מיטב החוקרים, התובעים והסניגורים, מה קורה בתיקים קטנים, כאשר החוקר הוא רס"ר בתחנת משטרה קטנה, התובע הוא איש משטרה עמוס והסניגור הוא מן הסניגוריה הציבורית? אולי המצב טוב יותר, כי שם יש מעט מאוד חומרי חקירה לעומת מאות אלפי הדפים בתיקי נתניהו; ואולי המצב חמור עוד יותר. בהחלט מצדיק בדיקה רוחבית חיצונית והפקת לקחים.

לאורך השנים ליוויתי, ברמה משתנה של אינטנסיביות, הליכים פליליים משמעותיים ומעוררי עניין ציבורי רב. באף אחד מהם לא בוצעו ברקע כל כך הרבה עבירות פליליות העלולות לזהם את ההליך. הדבר היחיד שאולי קצת מזכיר את המתרחש במשפט נתניהו הוא משפט זדורוב, אם כי שם – למיטב ידיעתי – לא נוהל ולא מתנהל קמפיין מסיבי שכזה של התערבות בוטה ואסורה בהליך.

הדברים נעשים ברובם המכריע בידי תועמלנים המצדדים בבנימין נתניהו (אני משוכנע לחלוטין שלסניגוריו אין כל קשר אליהם; אני פחות בטוח לגבי נתניהו וסביבתו). הללו מרעילים ללא הרף את המרחב המקוון בדיווחים מטעים ואף כוזבים מן האולם, משמיצים על בסיס יום-יומי את אנשי הפרקליטות, מכפישים ללא הרף את עדי התביעה ומסיתים כל העת כלפי עיתונאים שמעזים לחשוב שנתניהו אשם. זה כבר מזמן חורג בהרבה מכל גבול של התבטאויות מותרות והבעות דעה לגיטימיות, ונמצא עמוק במתחם של ההסתה העלולה להוביל לאלימות.

יש דרכים חוקיות להילחם בזיהום הזה של ההליך. עבירת הסוביודיצה עודנה קיימת בחוק בתי המשפט. זהו סעיף 71: "לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה להשפיע, והכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור". העונש המירבי על עבירה זו הוא שנת מאסר. הסעיף הזה הפך כמעט לחלוטין לאות מתה, אבל מה שקורה כעת סביב משפט נתניהו – בשל ההיקף הבלתי-נתפס של הפרסומים הללו – בהחלט מצדיק להשתמש בו.

ההשמצות על צוות הפרקליטות (כולל ייחוס עבירות חמורות) הן ללא ספק העלבת עובד ציבור, עבירה שעונשה שישה חודשי מאסר – אם כי יש לציין, כי בית המשפט העליון פירש אותה בצמצום כאשר מדובר באמירה פוליטית. ושוב, כאשר מדובר במעשים יום-יומיים בלתי פוסקים, דומה שיש מקום לגישה מחמירה יותר. אז למה כל זה לא נעשה? כי לבריונים יש יתרון: אם המותקפים יפעלו, מיד תעלה זעקת הקוזאק הנגזל "רודפים אותי בגלל דעותי!". זהו מצב אבסורדי, שלא לומר מוטרף, המחייב חשיבה מחודשת כאן ועכשיו, לפני שההסתה הזאת תגיע לאלימות ותזהם עוד יותר את ההליך.

בהמשך לנושא הקודם, נרחיב קצת בנוגע להכפשות אותן סופגים כמעט כל עדי התביעה בתיק 4000 (אגב, לתועמלנים אין שום בעיה להציג את העדים כדוברי אמת לאמיתה כאשר גרסאותיהם נוחות להגנה, וכשקרנים כרוניים כאשר דבריהם מפלילים את נתניהו). בעיקרו, זהו מסע שיימינג בלתי פוסק המתייחס לתוכן עדויותיהם (לעיתים קרובות תוך דיס-אינפורמציה), לטון דיבורם ואפילו לעברם המקצועי והאישי.

מדובר לכאורה בעבירה של הטרדת עד – סעיף 249 לחוק העונשין: "המטריד אדם בנוגע להודעה שמסר האדם, או עומד למסור, בחקירה על-פי דין, או בנוגע לעדות שמסר האדם, או עומד למסור, בהליך שיפוטי, דינו מאסר שלוש שנים". על פניו, כאשר קוראים להעמיד לדין את מי שניצב על דוכן העדים; כאשר מכפישים אותו בזמן עדותו; כאשר לועגים לו ללא הרף – זוהי הטרדת עד. שלא לדבר על האפקט המצנן שעלול להיות למסע ביוש שכזה על עדים עתידיים בתיק זה ובתיקים אחרים.

חלק מן ההכפשות מתבססות על שאלות של ההגנה, שאולי הן לגיטימיות בפני עצמן ואולי משמעותן תתברר בהמשך ההליך, אך בזמן אמת הן מזינות את התועמלנים. מה שמעורר את המחשבה, האם יש מקום להרחיב את ההגנה הניתנת לעדים מפני שאלות מסוימות. להבדיל, החוק אוסר לחקור קורבנות של עבירות מין על עברם המיני ועל הרגליהם האינטימיים. זהו כמובן מצב שונה בתכלית, אבל שווה לשקול האם אין להחיל את אותו עיקרון בסיסי גם על עדים אחרים ולמנוע שאלות בלתי רלוונטיות.

כל עוד אין מגבלות חוקיות על השאלות שמותר להציג לעדים, חשוב מאוד שאוזניהם של השופטים יהיו כרויות לצלילי הרקע של המוזיקה הנשמעת באולם. עליהם להיות ערים לכך שיש שאלות שאינן באמת מופנות לעדים, ושהמטרה אינה לקבל תשובות המיועדות לאוזניהם שלהם, אלא לקהל מאוד מסוים המצוי מחוץ לאולם. במקרה של משפט נתניהו, מדובר בקהל תומכיו המשוכנע שמדובר בתפירת תיקים שמטרתה הייתה "לסלק ראש ממשלה חזק מהימין" (כבר הראיתי שאין לזה שום יסוד עובדתי, אך העובדות מזמן איבדו את חשיבותן).

הנה דוגמה מן השבוע האחרון. עו"ד דנה נויפלד, לשעבר היועצת המשפטית של משרד התקשורת, נשאלה שוב ושוב על מסמכים מלפני שנים לא מעטות, ובאופן טבעי ענתה שאינה זוכרת. עו"ד עמית חדד העיר בצדק, כי הוא חושד הרבה יותר בעדים המתיימרים לזכור פרטי-פרטים מלפני ארבע-שש-שמונה שנים, מאשר באלו האומרים שאינם זוכרים. מה שלא הפריע לתועמלנים לשדר למאזיניהם, שנויפלד אינה זוכרת כלום. בדומה לכך, היא הסבירה ששאלות רבות שהוצגו לה כלל אינן נוגעות לה ועוסקות בנושאים שלא היו בטיפולה. התועמלנים ניצלו גם תשובות אלו כדי לצייר אותה כשקרנית ועבריינית.

השופטים רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם העירו מספר פעמים להגנה על שאלות זו, אך בפועל אפשרו להמשיך להציג אותן. אני לא מצפה שיקראו את מה שנכתב על המשפט, בוודאי לא דברי הבל וכזב, אך הם מספיקים חכמים ומנוסים כדי להבין, שיש שאלות שאינן באמת חלק מן ההליך עצמו, אלא חלק ממערכת יחסי הציבור המלווה אותו. את השאלות הזה ראוי לצמצם למינימום המתחייב לשם הגנת הנאשמים.

כל כתב משפטי מנוסה יודע, כי יכול להיות – ולעיתים קרובות אכן יש – פער בין בקשת מעצר, כתב שימוע, כתב אישום, פסק דין בערכאה הדיונית ופסק הדין בערכאת הערעור. כל כתב משפטי מתחיל יודע, כי יכול להיות – ובדרך כלל אכן יש – פער בין מה שמצטייר בחקירה הראשית של עדים ונאשמים לבין מה שמצטייר בחקירתם הנגדית. וזה בסדר גמור. זה בדיוק מה שמאפיין מערכת חקירה, תביעה ושפיטה המתפקדת כהלכה. המשחק אינו מכור, יש חילוקי דעות ויש מי שמכריע.

על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתיק ענק כמו משפט נתניהו. הפרוטוקול בו כבר מגיע ל-12,000 עמודים, מספר המוצגים הוא עמוק בטריטוריה של האלפים, בחקירה נאספו רבבות מסמכים – ואנחנו אולי בשליש הדרך של הוכחות התביעה. אחזור שוב על אותו דימוי: זהו פאזל בן 1,000 חלקים, ללא תמונה מנחה, כאשר צד אחד אומר שהוא מתאר את הר החרמון ואילו הצד השני טוען שמדובר בים המלח. יש לנו כמה עשרות פיסות מתוך הפאזל, שלא כולן צמודות זו לזו. במצב הזה, מי שאומר לכם בביטחון מוחלט שהוא יודע מהי התמונה ומאיזו זווית צולמה – הוא שקרן או טמבל. ויש עוד אפשרות: יש לו דעה קבועה מראש, וכל מה שקורה במשפט לא מעניין אותו – או שהוא מעוות ומעקם את האירועים כדי שיעלו בקנה אחד עם אותה דעה קדומה ומקובעת.

מצב זה נובע במידה רבה מכך שהדעות על נתניהו הן קיצוניות: לאוהדיו הוא המשיח, למתנגדיו הוא השטן. שום דבר לא ישנה את מה שחושבים שני הצדדים – לא העדויות, לא העובדות וכנראה לא פסק הדין. כדאי לזכור זאת כאשר רואים קביעות נחרצות ולפיהן "נתניהו יזוכה" או "נתניהו יורשע". למעט בורא עולם, איש אינו יודע ואיש אפילו אינו יכול לשער.