"בהתאם לערכינו האיסלאמיים"

קצב ההתרחשויות סביבנו ובתוכנו ממש מסחרר. בתוך דקה מה שהעסיק אותנו עד אז, מתפוגג באחת. קורונה? - לא רציני. אוקראינה? - כבר לא חשוב. סילמן? - נו באמת... טרור? - זה אכן מה שמדאיג יותר מכל. חוזר ועושה כותרות, מדלג מעיר לעיר, משאיר אחריו חללים ופצועים. עוד אנו עוסקים במלחמה הרצחנית שמנהלת רוסית על אדמת שכנתה, כמעט שוכחים מהקורונה, ופרץ לחיינו המשבר הפוליטי. עסקנו בו באינטנסיביות עד יום חמישי בערב, ואז כולנו היינו כמו בסרט. הכותרת: טרור בלב תל אביב, החליפה את הכותרת: הטבח ברחוב יבלונסקה.

כמו אחרי שלושת הפיגועים הקודמים, החל אצלנו הוויכוח - האם השב"כ ביצע את מלאכתו ככל יכולתו או שמא פישל? האם להעניש את בני המשפחות של הרוצחים או לא? האם להחמיר את ההגבלות על-כניסת פלשתינים לישראל או שזה יחריף את סיר הלחץ? האם להעניק הקלות בחודש רמדאן או לא? ושאלת השאלות: האם מדובר במפגעים בודדים, שקשה לאתרם בטרם ביצוע זממם, או שמא מדובר גם במתכננים וסייענים שעומדים מאחוריהם? יש המסבירים, שמדובר בפיגועי השראה. האחד מבצע, והגם שמחוסל, האחר ייצא בעקבותיו לבצע פשע דומה במקום אחר.

כתבה ד"ר ענת ברקו, לאחר רצח השלושה בדיזנגוף: "טרוריסט פלשתיני, עם תאוות רצח, לא במקרה מבצע פיגוע בתוך בר. מפריע לו שצעירות וצעירים מבלים, שותים אלכוהול, שמחים... ולמה מפריע לו? כי הוא מלא בקנאה וחמת זעם: ׳למה ליהודים מותר לחיות בחופש הזה ואילו עליי החברה האיסלאמית שלי אוסרת?׳ כך טרוריסטים צעירים אמרו לי, כשראיינתי אותם בבתי הכלא: 'כל מה שאסור לנו בעולם הזה, יהיה מותר לנו בגן עדן'. סגנון החיים שלנו הוא הגן עדן שהם שואפים להגיע אליו והם נטרפים".

הרבה פנים לה, לתרבות האיסלאם. היעדר סובלנות לזר, ל"כופר", הוא אחד מעמודי התווך שלה. מאז קמה מדינת ישראל - היא היעד המרכזי לשנאה יוקדת, שצריך להודות: לא כל הערבים ולא כל המוסלמים שותפים לה. אבל לא עם אלה בעייתנו כי אם עם המטיפים במסגדים, המסיתים בכינוסים, המפרסמים בתקשורת, ראשי אירגוני הטרור בשטחים ומחוצה להם.

יש לנו לוחמים ואמצעים להתמודד עם הטרור ומחולליו. יש לכוחות הביטחון יכולת לשים את האצבע על ראשי המסיתים ולחשוף התארגנויות טרוריסטיות. ואולם איננו נותנים די את דעתנו לרוח האיסלאמיסטית רוחשת השנאה האנטישמית, הנושבת בתקשורת הערבית והמוצאת ביטוי עז במערכת החינוך. "אתה רואה את הילד הזה". כך אמר תושב מחנה אל-ערוב לאוהד חמו - "כשהוא יגדל ממנו ומחבריו תהיה לכם בעיה הרבה יותר קשה". והוא צודק. מערכת החינוך הערבית ביו"ש ובעזה מחנכת דורות של צעירים, שיהיו חדורי שנאה חריפה עוד יותר, נחושים לבצע פיגועים בהיקף שלא שיערנו עד כה.

על-רקע ההסלמה שחלה בשבועות האחרונים, עם תחילתו של חודש רמדאן, איימו ראשי אירגוני חמאס והג'יהאד האיסלאמי בפיצוץ גדול ואלים שעלול לפרוץ בכל רגע. ח'אלד משעל כתב, כי התקופה הקרובה תהיה קשה עבור ישראל והיא "צופנת בחובה הפתעות... יש לנו מספיק עובדות בשטח כדי לחוש בוודאות את שחרור פלשתין... והעימותים שהיו עם האויב בשנים האחרונות מוכיחים, שאנו נמצאים במגמת עליה ושאויבנו במגמת ירידה. לעמנו יש מלאי של התנגדות שנע מאזור אחד לאחר ומדור לדור, ולכן אנו עדים לפעולות התנגדות פעם מעזה, פעם מהגדה ופעם מתוך קווי 48'. המשבר הרוסי-אוקראיני לימד את האומה האיסלאמית לקח, והוא שעלינו להחליט מה שאנחנו רוצים מבלי להתייחס למה שאומרים עלינו".

חברו, אחמד אל-מודלל, מראשי הג'יהאד האיסלאמי, היפנה בעצרת בעזה "מסר" לציבור בישראל: "רימו אתכם כאשר הביאו אתכם אל ארץ של חמאה ודבש, ארץ יהודה, שומרון וירושלים. השהיד הגיבור דיאא' חמארשה (שביצע את הפיגוע בבני-ברק) נהג בכם בהתאם לערכינו האיסלאמיים. אם תתעקשו להישאר באדמתנו והינכם אוהבים את החיים, היזהרו פן תהיו אתם הקציר של המערכה הזו. אין לכם אופציה אחרת אלא להסתלק, שכן האדמה היא שלנו, ירושלים שלנו ואל-אקצה שייך לנו".

יכולנו להביא עוד ועוד ציטוטים ברוח אלימה זו, שרק מוסד ממר"י טורח להביא תירגומים שלהם מערבית, בלי שהם מגיעים לידיעת הציבור הישראלי הרחב. אבל דומני ששתי התבטאויות אלה מבטאות היטב את רוח השנאה הקמאית ליהודים ולישראל, שאגב מלווה אותנו מאז ראשית הציונות. הצו לנו הוא: דע את האויב ואת רוחו, המניעה את טרור המתאבדים. ההתמודדות עמו צריכה לכלול גם מאבק בהסתה ובמסיתים. בוודאי שאין להתיר למתכנסים בהר-הבית ביום ששי להאזין לדרשות מתלהמות ברוח דאעש.