שלכת קייצית

פרק 1


23.6.1799

07:00

פריז

"מכתב! מכתב, הגיע ממנו מכתב", צעק פרנסואה כשהוא רץ כל הדרך מתיבת המכתבים שבחוץ אל ביתו פנימה. טיפס במדרגות לקומה השנייה אל חדר המיטות של הוריו ולא הפסיק לרגע לקרוא בהתרגשות: "מכתב, מכתב"!

אנה אמו פרשה באותה עת שמיכת לילה לאוורור על חלון חדרה. כששמעה את קריאותיו שמטה את השמיכה, רצה לעומת בנה פרנסואה וחטפה מידיו את המעטפה שבה נפנף בהתרגשות כמו הייתה דגל. מבט אחד על חזייתה המוחתמת הוכיח שהמכתב הוא מבנה החייל מישל. היא נישקה את המעטפה ואימצה אותה אל חזה, הרי כבר שנה שלא ראתה אותו. חודשים שהיא מייחלת לרגע זה. ליבה פעם בחוזקה ודמעות הציפו את עיניה. פרנסואה עמד לידה כל העת המתין בחוסר סבלנות שתפתח את המעטפה. אך אנה לא מיהרה לעשות זאת. היא הביטה שוב ושוב על המכתב. המעטפה החומה הייתה מכוסה בחותמות רבות של בתי דואר שונים שבהם עברה, בצדה האחר של המעטפה הייתה חותמת דואר צרפתי שבה כתוב במסגרת אדומה:

"נמסר לנמען בתאריך ה-23.6.1799".

כל בוקר ירד פרנסואה בנה הצעיר בן ה-12 למטה אל שער הכניסה לגן הבית וחיכה לדוור שיעבור כהרגלו ליד ביתם אך כל בוקר חווה אכזבה שהתווספה אל זאת של יום האתמול.

בהתרגשות שלפה אנה את המכתב מהמעטפה אחזה בדף הלבן והמקומט.

"מה זה"? קראה והציגה בפני פרנסואה את המכתב העלום הכתוב בסימנים ובאותיות בלתי קריאים. בסך-הכל דף אחד ובסיומו המילה: "מישל", בצרפתית, אותה זיהתה בנקל. אוי, מישל בנה האמצעי היקר. בן 19 בסך הכול. ולשם מה בכלל היה צריך להתגייס לצבא נפוליאון, חשבה. אלא שהוא ביקש בכל מאודו להגן על הרפובליקה בה היה גאה כל כך. עובדה תמוהה מבחינתה בעיקר בימים אלה כשלא היה ברור לאן מועדות פני צרפת. אולי לתקוף את אנגליה? להילחם בטורקים? מי יודע. ללא ספק לאחר הניצחון הענק על אוסטריה באדמת איטליה גדל תיאבונה של הרפובליקה והצבא בפיקודו של נפוליאון בונפרטה לעוד כיבושים והאדרת שמה ומיקומה של צרפת על מפת אירופה ובקרב העמים בכלל. כמו רבים אחרים גויס מישל בהיותו בן שמונה עשרה לצבא.

שלושה מכתבים קיבלו מאז שהתגייס. הראשון בתחילת אפריל 98 מהטירונות. השני בסוף יולי 98 ממש לפני ההפלגה מטולון, וזה האחרון שנה לאחר מכן שאין אפשרות להבין ממנו דבר וחצי דבר. שלושה מכתבים בשנה וחצי של העדרות מהבית אינם רבים מידי.

"מה כתוב, אמא"? דחק בנה הצעיר בן ה-12, "נו, תקריאי, למה את מחכה"?

אך אנה דממה.

"מה כתוב"? לחץ עליה שוב ושוב, אך היא בליל תחושות התרוצצו בה: מחד הידיעה שמישל שלה חי! ומנגד האכזבה הגדולה, המכתב הבלתי מובן הזה והתהיות של מה בעצם רצה לומר לה, למסור להם. היא קימטה את המכתב בתסכול, השליכה אותו על השולחן ופרץ דמעות השתחרר מעיניה כשהיא מנגבת אותן בסדין המונח על המיטה.

"מה קורה, אימא, מה קורה"? קרא פרנסואה בהתרגשות, אחז במכתב המקומט שעל השולחן וניסה ליישרו בלהט. כמה שהוא שונא אי-סדר, אך בפענוח שפת סתרים הוא דווקא בקיא. תמיד היה זה המשחק שלו ושל מישל. אלא שהפעם לא הצליח להבין מה פשר הדברים, שורת ספרות בראש המכתב תפסה את שימת לבו. הן נראו חסרות משמעות, מקריות וסתמיות לחלוטין. פרנסואה עקב אחרי המילים בגוף המכתב שנכתבו באותיות לטיניות המשמשות את השפה הצרפתית, אך למקראן אין הקורא יכול להבין מאומה. לא הייתה להם כל משמעות, הן פשוט לא היו מילים. אם הייתה זאת בכלל שפה כל שהיא כתובה באותיות צרפתיות, הייתה זאת ערבית או סוג כל שהוא של אפריקנית. כך לפחות זה נראה היה לו.

פרנסואה עבר שוב על הספרות וחשב שאולי הן מציינות תאריך, הוא קרא את הספרות פעם אחרי פעם ולא הגיע לשום דבר הגיוני. הספרות והמספר שיצרו היו סתומות כמו שארית כתב היד בו נכתב המכתב.

"אימא, תשאירי לי את המכתב. אני בטוח שאצליח לפענח את הכתוב. אבל זה דורש קצת זמן", הביט פרנסואה בעיניה התכולות והדומעות של אמו.

"פרנסואה אני חייבת להראות אותו לאבא. אתה יודע זה דבר רציני", אמרה אנה בחוסר סבלנות והניחה ידה על בטנה.

פרנסואה החזיר את המכתב למעטפה והושיט אותו חזרה לאמו. הוא הכיר את מישל אחיו טוב יותר מכל אחד אחר. מישל והוא היו נוהגים לבלות יחד ככל שהותיר להם הזמן. הם היו משוטטים ומבלים ליד הנהר, וביערות הסובבים את פריז. הקשר ביניהם היה אמיץ ולא בכדי חסרונו של מישל השפיע עליו מאוד וגרם לו לירידה בלימודיו בתיכון. לשניים הייתה אחות בוגרת, אך בגלל הפרש הגילאים ביניהם נוצר ריחוק-מה בינם לבינה.

'אני חייבת לעזוב הכל ולראות את פרדריק', לחשה אנה לעצמה. גם הוא כמוה מחכה לסימן חיים ממישל. בטוח שהוא ידע מה לעשות עם המכתב ולפענח את המילים הסתומות. אולי הוא יבין מדוע נשלח המכתב בדואר אזרחי ולא בדואר צבאי, ובכלל אולי מישל בסכנה, חלפה בה מחשבה נוראה לרגע, אך היא הסיטה אותה ממנה והלאה. חייבת לשמור על אופטימיות כדרכה תמיד.

אנה ניגשה לארון הבגדים שלה כדי לבחור שמלה מבין עשרות השמלות שהיו שם. האמת שכל שמלה שתבחר תשרת את המטרה. חיפשה ומצאה. היא שלפה שמלה פרחונית אופנתית בעלת שרוולים ארוכים שרוב נשות פריז מתהדרות בהן בתקופה זו של השנה. אנה הייתה אישה יפה להפליא ולמרות שלושת הלידות שעברה, לא ניכר עליה שמשהו בגופה השתנה מלבד בטנה שנשארה עגלגלה משהו. גם ארבעים וחמש שנותיה לא ניכרו בה. כשיצאה לטיול בחברת בתה הבכורה אלזה, חשבו רבים מהעוברים ושבים שהן אחיות. שערה הבהיר והקצר בלט ביופיו, דבר ששיווה לה מראה צעיר ורענן, שלא לדבר על עורה הצח שאותו טיפחה ללא הרף כשהיא מרעיפה עליו קרמים ושמנים ששומרים את רעננותו בכל שעות היום. אנה הביטה במראה הגדולה שבחדרה והבחינה בעיניה האדומות מהבכי המוקדם. 'אף אחד עוד לא מת,' אמרה לעצמה, תוך שהיא מורחת את שפתיה בשפתון שבעלה קנה לה מחנות התמרוקים הצמודה למשרדו. מבין הנעלים שהיו מסודרות בארון המיועד להם, בחרה היום דווקא שטוחות ולא בעלות עקב. נותר לה רק לבחור את הצעיף שבלעדיו אין אישה פריזאית יוצאת מחוץ לביתה, לקשור את הקשר הנכון, והיא מוכנה. ההכנות ליציאה היו טובות בשבילה. הריכוז בעצמה השכיח לרגע את המכתב ואת ההתרגשות של הבוקר. היא נראתה נהדר כרגיל. עכשיו לקחה את תיקה הצהוב שממנו אין היא נפרדת לרגע ויצאה לחפש לעצמה מרכבה. היא ופרדריק החליטו שהם לא יחזיקו מרכבה פרטית משלהם. מרכבה שהייתה מכריחה אותם לגור בפרבר מרוחק מהעיר, מקום בו יוכלו לשמור על הסוסים. וכמובן להעסיק רכב. הקרבה לעיר הייתה חשובה לשניהם, הוא מהצורך להגיע כל בוקר לעבודתו במרכז העיר והיא כדי שתוכל לצאת כרצונה לטייל או לפגוש את חברותיה, וכרגע היישר למשרדו של בעלה במרכז העיר ליד קתדרלת נוטרדאם.

כמה שהיא אוהבת לבוא אליו למשרד, גאה בהצלחתו כעורך דין כה מבוקש עד שהוא ממיין את לקוחותיו בקפידה. מעולם לא ייצג אדם או חברה שמתקשים מבחינה כלכלית. הלקוחות שלו היו העשירים והמצליחים שבחברה כאלה שגם יכלו לשלם את הסכומים שנקב, שתמיד היו מעל המקובל בשוק. הזמנים אחרי הניצחון על אוסטריה בשנה שעברה לא היו קלים לאיש. רוב כספי המדינה הלכו כדי לממן את המלחמה שגם עכשיו נמשכה והייתה רחוקה מלהסתיים. גם רוב הכוח הצעיר, זה שאמור לשאת בעול הכלכלה, גויס למלחמה וחלקו הגדול של ההון הלאומי שולם למשפחות הקורבנות הרבות שהמלחמה גבתה.

כבר לפני המהפכה שימש פרדריק כעורך דין. אז היה קל יותר. עורך דין כמוהו שייצג רק את העשירים ידע תמיד שבית המשפט יפסוק לטובתו לא משנה מה תהיינה הנסיבות. עכשיו הכל אחרת. לא רק שהחוקים השתנו גם השופטים שישבו בדין כבר לא פסקו אוטומטית עבור העשירים אלה בחנו כל דבר לגופו ואפילו נטו במקצת לטובת האזרחים שידם לא הייתה משגת לשכור עורך דין בעל יכולות. פרדריק העסיק במשרדו שני עורכי דין צעירים שלא פסקו להתווכח ביניהם. הראשון פייר שטען שכל המלחמות שלנו מטרתם לשרת את מאווייו של נפוליון, והשני ניקולא, שאמר שהמלחמות הן צורך ויביאו הרבה ברכה לצרפת ולאזרחיה. פרדריק לא אהב את המריבות הקטנות האלה בלשון המעטה. בשנה האחרונה כל דאגתו הייתה נתונה לבנו מישל ששירת בצבא ועד היום, על-אף כל קשריו המתקדמים בממשל לא הצליח להבין היכן הוא מוצב ואיפה הוא נלחם. כמה ניסה לעקוב אחר מסלול השירות הצבאי של מישל, הפעיל את כל הקשרים האפשריים, אך כל ניסיונותיו עלו בתוהו. חוק זה חוק אמרו לו בכל מקום. גם כספים שהציע לא עזרו ועוד אמרו לו שהוא מסתכן במתן שוחד. אפשר לאבד את הראש בזמנים שכאלה, דבר לא נותר כשהיה. אם היה זה המשטר המלוכני הקודם גיוסו של מישל לצבא היה נמנע בקלות.

בשעה שנכנסה אנה אל המשרד, היה פרדריק בישיבה עם לקוח חשוב שהציג את טיעוניו כנגד חברה גדולה שסיכנה את הונו.

"אנה"?! לא הורגל לראותה כך מתפרצת כרוח סערה באמצעה של פגישה, "קבענו"? התבלבל לרגע, "מה את עושה כאן"? פסע לעברה במהירות, "מה הדבר אנה, את נראית נרגשת במיוחד", אחז בשתי ידיה בחום מנחם.

"מכתב, הגיע ממנו מכתב"! הגישה לו את המעטפה החומה.

"מישל"? אמר בחשש, לא ידע אם לשמוח או שמא...

ביד רועדת קמעא אחז פרדריק במכתב, התנצל בפני הלקוח וביקש לדחות את פגישתם למועד אחר. הלקוח יצא מן החדר בהבנה אך לא לפני שהעיף מבט נוסף באנה היפהפייה. פרדריק התיישב בלאות-מה על כיסאו והביט שוב ושוב במעטפה החומה. כעורך דין מעטפה חתומה עבורו חשובה באותה מידה כמכתב עצמו. רק לאחר זמן מה שלף את המכתב. הוא הביט במכתב, ולחליפות באנה כמבקש לעצור את דמעותיה, סקר את המכתב, קרבו אל עיניו ושוב הרחיק אותו וידו רעדה משהו.

"טוב, אומנם אין אנו מבינים דבר, אך נראה לי שאין לנו מה לדאוג. הרפובליקה תודיעה לנו חס וחלילה אם משהו יקרה. נכון שזה לוקח כמה חודשים אבל הם מודיעים. ברור שמישל רוצה להגיד לנו משהו שאחרים אינם צריכים לשמוע. אחרת לא היה כותב בשפת סתרים שכזאת, הוא סומך עלינו שנצליח לפענח את המכתב", הצית פרדריק סיגריה מהנר הדולק ושאף ממנה בחוסר שקט.

"אז זאת הסיבה שכתב בשפת סתרים..." הרהרה אנה בקול חלוש.

"אם רק היינו יכולים לפענח את הספרות למעלה", הוסיף פרדריק מהרהוריו, "אוי, מישל"! אמר כמתרעם.

"והמוזר מכל זה שהמכתב הגיע בדואר אזרחי ולא צבאי", הפכה אנה את המעטפה שוב ושוב, "סביר שהוא חושש מהצנזורה הצבאית. מעבר לזה הדואר הצבאי לא יעיל. עובדה שכבר יותר מחצי שנה לא קיבלנו שום מכתב", התמלא החדר עשן סמיך ואנה נפנפה בידה לפזר אותו.

"רגע"! קם פרדריק ממקום מושבו באחת, "דפוס אדריאן! לקוח שלי מפרוור בניי-סיר-סאן. אולי הוא יצליח לפענח".

מעך את הסיגריה במאפרת הקריסטל שעל השולחן ויצא מן החדר בסערה.

"אני באה אתך"! רצה אנה אחריו.

"לא, מוטב שאלך לבדי. חזרי הביתה וראי שהכול מתנהל שם כשורה", שלח לה נשיקה באוויר, "רגע, עוד מישהו ראה את המכתב חוץ ממך"?

"רק פרנסואה. חשב שיוכל לפענח אותו, אבל אתה יודע שהוא תמיד חושב שהוא יודע הכול. היה לי דחוף להגיע אליך מאשר לתת לו להתעסק עם המכתב".

"טוב עשית! כדאי לשמור את דבר המכתב בסוד", אמר והוריד את כובע הברט הלבן מהמתלה שבכניסה.

פרדריק חיבק את אנה בחום ויבבות חרישיות יצאו מפיה. אוי, מישל שלה...

פרדריק סידר את העניבה, לבש את מעילו, וחבש את כובעו הלבן שהפך להיות הסמל המסחרי שלו, פשפש בתיק העור המהודר שלו לוודא כי המכתב שם ויצא אל החדר הסמוך כשאנה בעקבותיו. הוא העיף מבט אל עובדיו ניקולא ופייר.

"איפה פייר, למה הוא לא במשרד"? שאל את ניקולא.

"הוא יצא ממש הרגע למשהו דחוף. לא אמר לי לאן אבל בטוח יחזור בקרוב", השיב ניקולא וחזר לעיין בניירותיו.

"מה כל כך דחוף?! ובכלל בפעם הבאה שיודיע לי", הניד פרדריק ראשו ברוגז, הוביל את אנה אל מחוץ למשרד.

"אלך לקנות כמה דברים", אמרה לו אנה כמבקשת לשפר את מצב רוחה, "אולי הגיעו בדים חדשים לחנות של אלברט."

אלזה בתה התחילה בזמן האחרון לתפור בגדים וחיתולים עבור הילד שייוולד בקרוב, כך אמרה ועשתה אף על-פי שההריון המיוחל לא הגיע עדיין. תסכולה הגדול של אלזה הנשואה כבר כחמש שנים ערער את ביטחונה והיא שקדה לשקם אותו בתפירת בגדי תינוק. כמובן שאפשר לקנות הכל מהמוכן אמרה אלזה לכל המתעניין והמרים גבה, אני תופרת רק לילד הראשון שיוולד, לאחרים נקנה.

"בדים, זה דבר שתמיד משמח את אלזה", אמר פרדריק תוך שהוא סורק בעיניו את המרכבות ההולכות ובאות, נשק לאנה ונבלע ברחוב עמוס העגלות הרתומות לסוסים. עמד שם דקות ארוכות, המתין לכרכרה שתביא אותו למחוז חפצו, מחה זיעה ממצחו. כל כך חם הקיץ הזה.

"לעזאזל, כולן תפוסות", סינן.

פרדריק בפירוש לא הבין את זה. פריז של החודשים האחרונים, למרות המלחמה, לא נראתה בכלל כעיר שמרבית צעיריה נמצאים מעבר לים. היא הייתה שוקקת ומלאת חיים,

נשותיה ההדורות מסתובבת מחנות לחנות עם שקיות קניות בידיהן. אוכלוסיית הגברים התבגרה אך נשים צעירות והדורות מילאו את בתי הקפה. לעומת פריז היה המצב הכלכלי בצרפת בכי רע, אפילו מדאיג. העניים מחוץ לערים כמעט ורעבו ללחם, לכל משפחה היו חיילים מעבר לים וקצתן שיכלו את יקיריהן. המצב בכללותו היה ירוד לחלוטין, אבל לא כך פני העיר. הניגוד למה שמרגישים אנשים בביתם והתנהלותה של העיר היה ניגוד גמור ובעיניי פרדריק לא מובן.

פרדריק קפץ על המרכבה הפנויה הראשונה שראה. אישה מבוגרת רצה בכבדות לתפוס את אותה מרכבה פנויה אך פרדריק התעלם ממנה שלא כהרגלו ועלה מבלי להתנצל. יוני השנה היה החודש החם ביותר שפריז זוכרת מעודה. ועוד כל הקיץ לפניהם. בתחילת החורף תעבורנה כל המרכבות שינוי וסוככים גגות וחלונות שהמתינו כל הקיץ במחסני הרכבים, יחזרו ויורכבו מחדש על מרכבות הקיץ הפתוחות.

עד שיצאו ממרכז העיר, התנהלה המרכבה באיטיות מרגיזה. פריז הייתה סואנת בשעת הצהרים. המסעדות היו מלאות ובתי הקפה שוקקים אדם. המרכבות הרבות חסמו זו את זו והקשו על היציאה מהעיר. פרדריק התרווח במושבו. נכונה להם לא לפחות מחצית השעה של נסיעה אל בית הדפוס בבעלותו של אלכסנדר אדריאן. הוא קיווה שימצא את אלכסנדר בבית-העסק ושלא יצא שוב למסעדה זאת או אחרת שם האביס את עצמו עד שדמה להיפופוטם יותר מאשר לאדם.

הוא שלף סיגר מקופסה מוזהבת שהייתה בתוך תיק העור שלו. את התיק המפואר קיבל במתנה מבתו ליום הולדתו החמישים. כמה ימים אחרי המסיבה שערכו לו, התאספו כל בני המשפחה במסעדת הבשרים המפורסמת "Lacison" לחגיגה נוספת. הייתה זאת מסיבת יום ההולדת של אנה אשתו שחגגה ארבעים וחמש שנות. חמש שנים היה ההפרש ביניהם. כמה חודשים לאחר מכן גייסו את מישל. הוא הצית את הסיגר מסיגרו של הרכב ושאף בלהט את העשן לריאותיו, מנסה להכניס קצת רוגע לנפשו הנסערת עתה.

לקראת היציאה ממרכז העיר במזלג הגדול התפנו הרחובות. פרדריק הציץ שוב אל המכתב המוטמן בתיק העור שלו. תוך עשרים דקות יגיע למחוז חפצו, היו אלה דקות של מחשבות אינסופיות על בנו. סביר שיש כאן משהו שדורש סודיות מוחלטת, אחרת למה לכתוב בכתב סתרים, כמו-כן עלתה בדעתו אותה הסתבכות משפטית של אלכסנדר לפני כשנתיים, בה שימש הוא עצמו כבא-כוחו. באותה פרשה נאשם אלכסנדר שפרסם ברבים כתב-עת סודי של אגודה מסוימת והתחייב כי ישמיד את החומר לאחר פרסומו, אך לא עשה כך. ולא רק שלא עשה זאת, הוא גם מכר את כתב-העת החסוי לאגודה מתחרה ועשה מכל העניין הון עתק. עכשיו הוא חייב לו, שהרי פרדריק הוציא אותו זכאי במשפט על-אף שידע שלקוחו אשם. לא תמיד חש בנוח עם דילמה זו בעבודתו כעורך-דין.

"אוי", לחש לעצמו, "השד יודע אם ניתן לסמוך על האלכסנדר הזה", תהה, "אבל על מי כן?"

הוא נגע בכתפו של העגלון כשהמכתב בידו:

"אתה יודע מה, עזוב..." אמר בהחלטיות, "חזור לעיר בבקשה", הציץ בפעם המי יודע כמה אל המכתב, וטמן אותו בכיס מעילו.

"מה?!" פקח העגלון עיניו, "אנחנו עוד רגע שם", הביע תמיהתו אך עשה סיבוב פרסה והעגלה חזרה על עקבותיה בדהרה.

"היי מה זה"?! קרא העגלון בזעקה כשהסוסים הרימו רגליהם מעלה. הוא אחז בחוזקה במושכות סוסיו. מישהו חסם את הדרך, היה זה פרש עטוי מסכה שחורה שגרם לכרכרה לסטות מהדרך.

שליטת הרכב על סוסיו אבדה באחת, הם פנו בבת אחת על דעת עצמם שמאלה, ירדו מהדרך לתוך החורשה הצמודה אך המשיכו בדהרתם. הפרש עוטה המסכה ירד גם הוא מהדרך והמשיך לדהור לצד המרכבה הדוהרת. כשהתקרב אליה בטווח מספיק דיו כדי לעזוב את סוסו ולקפוץ אל הרכב, עשה זאת מבלי לחשוב פעמיים. עכשיו כשהיה במרכבה לצד הרכב התנפל עליו היכה אותו בראשו, חטף מידיו את המושכות ועצר את המרכבה. באופן בלתי צפוי הגיח בדהרה פרש נוסף כשגם פניו היו מוסתרות במסכה חומה, סימן בידו לחברו רעול הפנים. פרדריק המבוהל גלש מהכרכרה והחל לרוץ כל עוד נפשו בו עם התיק בידו. ללא היסוס ירד הפרש במסכה החומה מסוסו והחל לדלוק אחריו רגלית. פרדריק התנשם בכבדות תוך כדי ריצת אמוק, אך מהר מאוד השיג אותו השודד והשליך אותו בעוצמה אדירה על הרצפה כבול עץ.

"התיק! התיק! אני חייב לשמור עליו", לחש פרדריק לעצמו וחיבק את התיק בעוז.

"את התיק"! צעק השודד וגהר מעל פרדריק, "תן את התיק ודבר לו יאונה לך", אך פרדריק לא הרפה מהתיק, שכב עליו כשהוא מגן על תיקו מכל משמר אך כוחו לא עמד לו כשהגנב במסכה השחורה שבזה הרגע הצטרף לחברו, החל בועט בו עד שהתהפך על גבו. בתוך שניות אחדות שחרר השודד במסכה החומה את התיק מידו של פרדריק ורוקן אותו במהירות-שיא מול עיניו.

"עוד מעטפה, ועוד אחת! כמה מעטפות לעזאזל!" סינן.

"זה בדיוק מה שאנו צריכים, קח הכל! נסתלק!" צעק השודד בחום והשניים התרחקו מהמקום בדהירה בהותירם ענן חול סמיך מאחוריהם.