היום, כמאה שנה לאחר הקמת ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל יש לשנות דברים בסיסיים במצעה. נעמ"ת שהייתה בעבר הרחוק ארגון אימהות עובדות, הפכה במקום להיות המובילה בזכויות נשים, ספח בלבד של ההסתדרות הכללית.
אכן, לפני מאה שנים, פרט לנשים שעבדו גם בחקלאות, רוב הנשים ניהלו משק בית שהצריך עבודה מפרכת. קניות מזון יומיות, כביסה על פרימוס רועש בדוד מיוחד ובפיילה ממתכת. לעתים תכופות בשכירת עובדת שעמלה לכבס את בגדי המשפחה כאשר בעלת הבית טורחת ומביאה ומוציאה את כל הבגדים, קמה בחמש בבוקר להדליק ולהרתיח את הכביסה, דואגת לרווחתה של הכובסת, ולתזונתה גם בימים של קיצוב מזון. לאחר מכן עקרת הבית הייתה תולה את הכביסה על חבלים ולאחר שהתייבשו, גם מורידה אותם מהחבל, מקפלת וממיינת את הדרוש גיהוץ ומכניסה הכל למקום שיועד לו.
אותה עקרת בית הצטרכה להימצא בדירתה, כדי להמתין לחלבן ומיד להרתיח את החלב בימים שעדיין לא מפוסטר. להאזין לצלצול הפעמון של מחלק הקרח ולהוביל הביתה את רבע או שליש הבלוק - לעטוף אותו בשק שלא יפשיר מהר מדי ולהניחו בארגז הקרח שבתחתיתו הייתה צינורית שהוליכה את מי הקרח לקערית גדולה שמתחת למקרר לקלוט את המים שנזלו דרך הצינורית. כמובן, אחת המטלות הייתה לרוקן את מי הקרח לאמבטיה, כי עדיין לא הומצאה המקלחת אליה אנו מורגלים כיום. לבל נשכח גם את מחלק הנפט שהזרים את מטענו המיוחד לפחי הנפט וששקלו משקל רב אותו נאלצה האישה לסחוב לדירתה, גם כאשר גרה בקומה השלישית בבניין.
עקרת הבית נהגה להעיר את ילדיה ולהכין עבורם את בגדיהם לאותו בוקר. לגן או לבית הספר, להכין מהר את ארוחת הבוקר וכריך ופרי להפסקת עשר. בגיל ביה"ס הלכו רוב הילדים לבד למקום לימודיהם, אף אם היה רחוק למדי מבית ההורים. לגן, האם לקחה את ילדיה והחזירה אותם בשעות הצהריים. בדרכה חזרה ניגשה לחנות המכולת הקרובה וקנתה את המזון הדרוש לאותו יום. היו תקופות שהיה מחסור גדול בבשר ועוף, ולכן למדו לבשל תבשילים שונים גם ללא בשר. בימי חמישי האימהות סרו גם אל השוק המקומי וניסו לרכוש עוף לשבת.
בבית היו חייבות להכין ארוחת צהריים לילדים ולעצמן ולעיתים גם לבן הזוג. לא כל הגברים אכלו צהריים במקום עבודתם, ואז אכלו כאשר חזרו מהעבודה. האם החלה לגהץ את הכבסים, במגהץ שמלאו בגושי פחם או מגהצים קטנים שהונחו על הפרימוס השקט מעל ללוחית מאסבסט בעלת ידית מתכת קטנה.
נשים קטנות
צריך היה לטאטא את הבית ולשטוף אותו מדי יום, להחזיר את הילדים מהפעוטונים וגני הילדים. היה מעט מאוד פנאי לעקרות בית שעבדו ועמלו קשה מאוד, וכמעט לא נמצא זמן לחברותיהן. על פגישות בבתי קפה, הס מלהזכיר. לבית קפה הולכים לעתים רחוקות עם הבעל הצמוד לצידן. במיטב הבגדים השמורים בארון וללא סינר שהיה חלק מהלבוש של רוב האימהות. כאשר ילדו תינוק, לקחו אותו לעתים מזומנות לטיפות החלב שנמצאו ברוב השכונות.
הילדות היו לעזר רב לאימהותיהן. הן למדו לבשל, ללכת לקניות במכולת או להביא כל מצרך שחסר בבית, כולל לגשת למנקה הפרימוסים כאשר זה האחרון התמלא באבק ולא פעל כראוי. הבנות היו נשים קטנות שהביאו את החלות ועוגות השבת למאפיה סמוכה ושם נפגשו עם חברותיהן והשכונה הייתה מתמלאת בריחות נהדרים של דברי מאפה טריים.
היה גם פולחן צחצוח הנעליים שהוטל על הילדים עבור דמי כיס או כחלק מחובותיהם. תיקון גרביים שהתבלו, סריגת סוודרים שהיו נחלתן של בנות בלבד. אצל בעלי מלאכה היו הבנים עוזרים ליד אביהם מיד עם שובם מבית הספר, או משחררים את האם בכדי שתוכל למהר-הביתה מחנות המכולת להכין ארוחה חמה למשפחה.
האימהות לימדו את בנותיהן מגיל צעיר לעסוק בבישול, גיהוץ, קיפול כביסה... אבל במשפחות בהן היו רק ילד בודד או ילדה אחת, העול היה נופל על האחד בלבד. מהרגע שהגענו לגובה הכיור והברז, רוטב הילדים היו אמורים לשטוף גם את הכלים ולרוקן את פח האשפה הביתי וקערית המים מתחת לארגז הקרח הקטן.
לעקרת הבית לא היו ימי חופשה ולקראת החגים ובעיקר לקראת ראש השנה, יום הכיפורים ופסח עמלה שבעתיים. היו גם תופרות שהיו מגיעות לבתים רבים, כאשר האם או התופרת החזיקו חוברות אופנה והאם בחרה את הבגד הנראה לה, קנתה בד בחנות מיוחדת, והביאה לתופרת על-מנת שתתפור לאם ולבנות. כאשר לא הייתה מכונת תפירה, טרחו האם והבנות לסור לתופרת בביתה ושם להראות מה ברצונה לתפור, להניח את הבדים בצד על מיטה פנויה כאשר התופרת לוקחת את מידות כל בנות המשפחה ומצווה עליהן לחזור בעוד מספר ימים.
ארגון חשוב
כמובן, אם המשפחה לא נחשבה אישה עובדת. היא הרי לא השתכרה מאומה ברוב המקרים גם כאשר עבדה עם בעלה בחנות המכולת שלו. איש לא דאג לזכויותיה כאדם עמל שלא מקבל תמורה לעמלו. היא חייבת לשמור על מעמדה ולציית לאותו אדם הדואג לשכר הדירה והוצאות הבית והמזון. לקוות שלא ירים עליה קול או יד. ובלילות... על כך לא ארחיב את הדיבור. והיו נשים עם משפחות מרובות ילדים שלעיתים חלו, הצריכו טיפול רב, והתייחסות של אחות מקצועית ששמה אימא. וכמובן, זו לא הייתה אישה עובדת. אלא "סתם" עקרת בית.
בערך באותה תקופה הוקם גם ארגון אימהות עובדות למען נשים שיצאו לעבודה, בין שהיה זה בקיבוצים ובמושבים לבין שהיה זה בעיר. וקמו מערכות של גני ילדים שדאגו לרווחתם של הילדים ולהפעלתם שעה שהאימהות היו עסוקות מחוץ למשק ביתן. במהלך השנים הפכה תנועה זו לנעמת, שאמורה הייתה לדאוג לכלל ציבור הנשים במדינה ולקידומן. ארגון חשוב זה, ששימש בעיקר להפעלת גני הילדים, עובדותיהם, ורק במעט עסק בחקיקה.
מדי פעם נבחרה חברה או שתיים לייצג את הארגון גם בכנסת, מעין סרח עודף של הגברים שמילאו את מסדרונות בניין הוועד הפועל. מקום זעום ולבודדות בלבד מחברות נעמת היה גם בוועד הפועל של ההסתדרות. כמעט שלא היו ראשי איגודים מקצועיים לארגונים שמרבית עובדותיהם היו נשים: פקידות, זבניות, אחיות, עובדות סוציאליות ועוד. הכל נכלל במסגרת ההסתדרות הכללית של העובדים. היום, כמאה שנים לאחר הקמת הסתדרות העובדים חייבים לשנות את סדרי העולם.
אם נעמת חפצת חיים, עליה לתבוע את העברת הארגונים הרבים שרוב חברותיהן נשים: זבניות, פקידות, סיעוד, הוראה ועוד, לרשות נעמת, לקידום זכויותיהן. לטיפול צודק בדבר בשכר שווה, בקידום במקומות עבודה, בזכויות סוציאליות מלאות, בדאגה לבריאותן, לפוריותן וביטחונן בעת הריון, ובזכותה של כל אישה רווקה ונשואה על גופה. יש להבטיח דיור ציבורי או פיצוי שווה ערך לאימהות חד-הוריות. להמשיך להיאבק בנושא אלימות נגד נשים וילדיהן ןלהגדיל את קצבאות הילדים. נעמת חייבת לשנות את אופיה ולהפוך למנהיגות המאבק הנשים המתקיים בעצם ימים אלה במדינתנו.
בסיום דברי ברצוני לציין כי שימשתי שנים רבות כיו"ר סיעת מרצ בנעמת ולימים גם כחברת הוועד הפועל של ההסתדרות. מעולם לא השתכרתי בפעילותי הציבורית ולא קבלתי כיסוי להוצאותי. . אדרבה. לאחר שהקמתי את עמותת ל.א. לאלימות נגד נשים, יזמתי וניהלתי שלושה מקלטים לנשים וילדיהן ונאבקתי בכנסת למען זכויות נשים הסובלות מאלימות. תבעתי מנעמת לעסוק בתחום אלימות נגד נשים, דבר שאכן ביצעה תנועת נעמת בהמשך. הקמתי קו חירום לנשים קורבנות אלימות מבית.
כיום אני ניצבת ערב הבחירות להסתדרות ותוהה היכן הרוח הגבית שתהפוך את נעמת למאבק בהסתדרות המונופוליסטית של גברים. למען קידומם האישי של אותם ראשי ההסתדרות שכלל לא סבורים שחברות נעמת הן חלק מציבור המצביעים שלהם ודורשות ייצוג מלא בהחלטות על חייהן וגורלן.
