זו איננה תקינות פוליטית. זוהי סתימת פיות

נדמה לי שהשבוע אביב כוכבי ביצע תרגיל של סר האמפרי אפלבי. אך בניגוד לכוכב הידוע של "כן, אדוני השר" ו"כן, אדוני ראש הממשלה" – שכל מטרתו הייתה להמשיך ולשלוט בפועל בבריטניה תוך התעלמות מוחלטת מהדרג הפוליטי – כוכבי פעל כדי למנוע מצה"ל (וממילא מהמדינה) נזק כבד. הוא הודיע שנשים יוכלו לשרת ביחידות הלוחמות – והציב רף דרישות שכנראה בודדות בלבד, אם בכלל, יוכלו לעבור. כך נהג האמפרי כאשר היה חייב לחשוף תיק ובו מסמכים מביכים: הבטיח שכל המסמכים נמצאים, למעט אי-אלו קטיגוריות – שהותירו את התיק ריק.

כבר כתבתי בעבר, כי הדרישה לשלב נשים ביחידות הלוחמות היא גם אווילית וגם מסוכנת. אווילית – כי לא יעזור כלום, יש הבדלים פיזיולוגיים בין גברים לנשים, וביחידות הלוחמות יש צורך ביכולות פיזיות ברורות; מי שמתעלם מהם, הוא פשוט אידיוט. מסוכנת – כי השילוב עלול להוביל להתיישרות לפי המכנה הנמוך (הנשי) וממילא לפגיעה ביכולתן של היחידות שהן חוד החנית של צה"ל.

כוכבי חייב כעת לעמוד איתן על הדרישות שהציב. היכולת המבצעית של צה"ל איננה עניין להתמקחות. בהחלט ייתכן שיהיה מי שיעתור לבג"ץ נגד הרף הזה. ברגיל, השופטים זורקים עתירות כאלו מכל המדרגות: הם לא מחליפים את שיקול הדעת המקצועי, ודאי לא בביטחון המדינה. נקווה שהם לא יפלו בשבי "התקינות הפוליטית" הפמיניסטית הקנאית והעיוורת.

אין לי מושג מי צודק בעימות בין ג'וני דפ ואמבר הרד. האם השחקן תקף את השחקנית כאשר היו נשואים, או שמא זוהי המצאה שלה כדי להתנקם בו. חבר המושבעים פסק את דברו (הרד שיקרה ותשלם 10 מיליון דולר), מן הסתם השופטים בבית המשפט לערעורים יידרשו לנושא (וכשלעצמי אסמוך הרבה יותר על ההכרעה שלהם) ועוד יהיו על זה ספרים וסרטים.

מיד לאחר פסק הדין בשבוע שעבר נשמעו בתקשורת האמריקנית הליברלית קולות שהזהירו מפני אפקט מצנן: עכשיו נשים מותקפות – בין אם באלימות ובין אם בהקשרים מיניים – יחששו לדבר, פן ייתבעו ויפסידו. החששות הללו נובעים מכך שכיום, אם אישה מתלוננת על גבר, התקינות הפוליטית מחייבת להאמין לה; בכלל לא צריך משפט, הגבר אשם וזהו. אז נכון שבדרך כלל במקרים כאלו הגבר הוא העבריין והאישה היא הקורבן, אך ממש לא תמיד. יש מקרים שהאישה מעלילה במכוון על הגבר, וגם מקרים כאלו הגיעו לבית המשפט.

אפקט מצנן איננו תמיד שלילי. אם משמעותו היא ששקרנים לא יעזו לדבר או לא יעזו לתבוע – אדרבה, הלוואי והוא יהיה אפקט מקפיא. אם פסק הדין בתיק דפ-הרד יעמוד על תילו גם אחרי הערעור, אולי הוא יהיה נקודת מפנה בהתרחקות מן התקינות הפוליטית ובחזרה לשפיות ההגונה והבסיסית: נברר את העובדות ואחר כך נחרץ את הדין, ולא נאמין מראש ובצורה אוטומטית לצד אחד בהתבסס אך ורק על מגדרו.

השפה העברית (נקבה!) היא אולי הקורבן הבולט ביותר – והמגוחך ביותר – לדיקטטורת התקינות הפוליטית. מילים שהן בלשון זכר מקבלות הטיה בנקבה בלי שום סיבה עניינית, והכלל היסודי לפיו רבים משני המינים יבוטאו בלשון זכר הופך למרמס שמא מישהי תיעלב.

משנֶה הפך למשנָה, למרות שזה בכלל לא קשור ללשון זכר אלא למשקל המילה: משתֶה, משגֶה. תזכורת: בעברית יש "משנָה" – ששת הסדרים של התורה שבעל-פה שערך ר' יהודה הנשיא. ברוח זו תהיתי בשעתו, כאשר מרים נאור המנוחה הייתה המשנָה לנשיא בית המשפט העליון, האם אסתר חיות היא הגמרא לנשיא – שהרי הגמרא באה אחרי המשנה. ואילו ראש הפך לראשָת, למרות שזהו תואר המגיע בהשאלה מן האבר שבגוף, ואינו אומר דבר על המין של נושאו. לפי אותו אבסורד, אם ברחוב בלפור יישב מישהו צעיר במיוחד, נצטרך לקרוא לו "רֹאשן הממשלה". ואגב: מה עם שוויון לגברים? אם גבר הוא "יד ימינו" של פלוני, אני דורש שהוא יכונה בלשון זכר "יוד ימינו". שלא לדבר על "השפה העברית"; מעכשיו אמור: "השַֹף העברי"!

בשפות השמיות יש כידוע אבחנה בין זכר לנקבה, ובזה הן הרבה יותר "תקינות" מאשר השפות הלטיניות וההינדו-אירופיות. מה עושים כאשר יש קבוצה המורכבת מגברים ונשים כאחד? לפני אלפי שנים נקבע שהפנייה תהיה בלשון זכר. אבל כעת אנחנו מקבלים טירוף מוחלט בדמות "ברוכים/ות הבאים/ות", "לתשומת לב כולכם/ן", ואפילו תעלולים גרפיים המנסים לשלב את הסיומת "ות" עם הסיומת "ים" ואת האות מ' סופית של הזכר עם הנ' הסופית של הנקבה.

במקום לעמוד איתן ולומר: זוהי שפת אבותינו, זוהי שפת תרבותנו, זוהי שפת תולדותינו, זוהי שפת התנ"ך, זוהי שפת הנטבחים על קידוש השם – מתקפלים בפני הזויים כמו מרב מיכאלי. יש לי הפתעה בשבילם: השפה הזאת הייתה פה הרבה לפניהם ותהיה פה הרבה אחריהם, במלוא טוהרה ותפארתה.

נסו לומר משהו נגד להט"בים. נסו לטעון שמשפחה בריאה וטבעית היא של גבר ואישה. נסו להזכיר שכל הדתות הגדולות מתנגדות בחריפות להומוסקסואליות. נסו להעיר על כך שהמרחב הציבורי וגם הפרטי-למחצה בתל אביב מוצף בסמלי מצעד הגאווה. מיד תתויגו כקנאים וחשוכים, שילוב של ימי הביניים ואירן החומייניסטית. כי התקינות הפוליטית דורשת לנקוט קו אחד ויחיד כלפי להט"בים: הכלה, קבלה, חיבוק. כי התקינות הפוליטית אוסרת כל דיון בנושא והבעת כל דעה אחרת. ומה עם זכויות של אחרים? כאסקופה הנדרסת.

בשעתו נקנס ברבבות שקלים בית דפוס בבעלות דתית, שסירב להדפיס עלונים של להט"בים. הבעלים הסביר שאמונתו הדתית מונעת זאת ושיש איסור של "מסייע בידי עוברי עבירה". זה לא עניין את בית המשפט. גם העובדה שאותם להט"בים התעקשו על בית הדפוס הזה למרות שיש אחרים, לא שינתה דבר. בית המשפט העליון של ארה"ב פסק בדיוק ההפך (במקרה של עוגת חתונה), אבל גם זה לא היה רלוונטי. האם זו הייתה הפסיקה גם במקרה הפוך – למשל אם דפוס הארץ היה מסרב להדפיס עלונים של חרדים? יש לי תחושה שהתשובה שלילית. כי כפי שנראה בהמשך, התקינות הפוליטית פועלת רק בכיוון אחד.

קפיצה קטנה לארצות הברית הגדולה של אמריקה, מולדת התקינות הפוליטית. כדרכם של האמריקנים, הם נעים מקצה לקצה ועושים הכל בצורה הכי קיצונית. דוגמה קטנה מנושא אחר לגמרי: לפני 9/11 יכולתם להעלות למטוס סכין יפנית, היום יחרימו מכם אפילו קוצץ ציפורניים. למדינה הזאת יש היסטוריה עגומה ומבישה של גזענות ועבדות ושל אפליית נשים, אז היום היא עושה את ההפך הגמור בלא שום מחשבה שקולה. האיזונים והבלמים המפורסמים של השיטה האמריקנית יצאו משימוש.

שני מקרים שנחרתו במיוחד בזכרוני. מרצה בקולג' בקליפורניה כמעט פוטר משום שהשתמש במילה niger, שתרגומה המילולי הוא "כושון". ללא ספק: מילת גנאי שיש לעקור מן השורש. אלא מאי? הוא ציטט אותה מתוך דבריו של מרטין לותר קינג, שכן בשנות ה-1960 אפילו השחורים השתמשו בה, כולל המנהיג הדגול ביותר שלהם. מישהו באותו קולג' היה מספיק מופרע כדי לחשוב, שצריך לעוות את דבריו של MLK ולהתאים אותם לשיח של שנות ה-2020, כי הרי אסור להגיד niger. למיטב ידיעתי, במקרה הזה התעוררה סערה בכיוון הנכון והאיש ניצל.

אוניברסיטת פרינסטון החליטה למחוק את שמו של וודרו וילסון מבית הספר ליחסים בינלאומיים. זוכרים מי זה? אחד שהיה נשיא ארה"ב במלחמת העולם הראשונה והוביל אותה ואת בעלות בריתה לניצחון, הקים את חבר הלאומים וזכה בשנת 1919 בפרס נובל לשלום. הוא עשה משהו בחיים, נכון? אה, כן, ובשנים 1910-1902 היה וילסון נשיא אוניברסיטת פרינסטון. למיטב ידיעתי, אף אוניברסיטה בעולם אינה יכולה להתגאות בקשר עם אדם שעשה את כל אלו גם יחד. אז מה יש לפרינסטון נגדו? הוא היה גזען. כן, בשנות ה-1920 רוב האמריקנים היו גזענים, אבל וילסון היה "עוד יותר". השד יודע איך מודדים את זה במשקפיים של 100 שנים מאוחר יותר ואיך מאזנים את זה מול ההישגים הכבירים של וילסון. אבל זה לא חשוב לפרעונים המודרניים; הם מוחקים את ההיסטוריה אם איננה מתאימה לכמה צעקנים הלוחצים עליהם.

שמתם לב שיש מילים פוגעניות שמשום מה אינן מפריעות לאבירי התקינות הפוליטית? למשל: "דוס" בפי החילוניים לחרדים, "מתנחל" בפי השמאל לימין, "חרדק" בפי החרדים הקיצוניים לאלו המתגייסים לצה"ל. "דוס" הוא ההגייה האשכנזית למילה "דת" והמטרה היא ללעוג לחרדים המשתמשים בהגייה זו. "מתנחל" הוא מי שמתגורר מעבר לקו הירוק ביישוב בלתי חוקי הפוגע בסיכויים לשלום; הוא איננו "תושב" לגיטימי או "מתיישב" שוחר שלום, כמו מי שמתגורר במרחק של חמישה קילומטרים מערבה ממנו. ואילו "חרדק" הוא שילוב של חרדי וחיידק, כינוי המזכיר תעמולה שייחסה ליהודים הפצת מחלות.

המילים הללו מכתימות ציבורים שלמים רק בשל אמונתם הדתית, מקומות מגוריהם או מימוש חופש הבחירה שלהם. הן לא פחות חמורות מאשר מילים רבות אחרות ששומר נפשו לא יעז להעלותן על דל שפתיו. הן מכלילות לא פחות מאשר השימוש בלשון זכר כלפי נשים. אז למה הליברלים לא נלחמים בהן? כי הן משמשות נגד יריביהם – חרדים וימניים – אז זה לא מעניין. שייפגעו מבחוץ, שיפגעו זה בזה מבפנים.

המסקנה המתבקשת היא, שהדוגלים בתקינות פוליטית הם בעצם האמפטי-דאמפטי, אשר אמר לאליס: "כאשר אני משתמש במילה, משמעותה היא בדיוק המשמעות שאני בוחר לתת לה – לא פחות ולא יותר". אליס תהתה: "האם אתה יכול לתת למילה אחת משמעויות נבדלות כל כך?" והאמפטי-דאמפטי השיב: "השאלה היא מי יהיה האדון – זה הכל". הם אשר יקבעו מה תקין ומה לא, איזו משמעות תהיה למילים, כי הם רוצים להיות האדונים על מחשבותינו, דעותינו ומעשינו. דיקטטורים בלבוש של ליברלים.