כמה עזות פנים צריך כדי להגיד את מה שהם אמרו

ישראל הולכת לבחירות חמישיות בתוך ארבע שנים בגלל בנימין נתניהו. לא בגלל המשטרה, לא בגלל הפרקליטות, לא בגלל התקשורת. אך ורק משום שנתניהו רימה לאורך השנים כל כך הרבה אנשים, שהם לא מוכנים להאמין לאף מילה שלו. זו הסיבה שיאיר לפיד, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, בני גנץ וגדעון סער לא מסכימים לשבת איתו. נותרו רק החרדים – המפגינים בצורה מובהקת את "תסמונת האישה המוכה" – והימנים-הקיצוניים שאין להם חלופה אחרת. המספרים ברורים: לגוש הימין והמרכז יש רוב מוצק; לנתניהו האיש אין 61 חברי כנסת. עם מישהו אחר בראש הליכוד, כבר מזמן הייתה פה ממשלה יציבה.

בשנה האחרונה עשו נתניהו וחבורתו הכל כדי להפיל את הממשלה. זה כמובן לגיטימי לגמרי במדינה דמוקרטית, אך הם בחרו בדרכים פסולות בתכלית ואולי אף פליליות. הם שיתקו במידה רבה את עבודת הכנסת, סירבו לתמוך בחוקים ביטחוניים התואמים לחלוטין את השקפת עולמם, פגעו בשכבות החלשות ופיתו חברי כנסת בהבטחות שלכאורה היו בלתי חוקיות. ואחרי כל זה, עוד יש להם החוצפה להבטיח שיקימו ממשלה לאומית יציבה; להבטיח שלא יישבו עם רע"ם (תזכורת: נתניהו ניהל איתם שיחות קואליציונית לפני שנה בלבד); ולכנות את הממשלה היוצאת "ממשלת שנאה".

צריך מידה יוצאת דופן של חוצפה כדי לעמוד ולהטיח כאלו שקרים והאשמות ולבצע כאלה פעולות, ונתניהו וחבורתו בהחלט ניחנו בה. הם בונים על זכרונו הקצר של הציבור ועל מערכת משומנת של הפצת כזבים והסתרת האמת. על-פי נסיון העבר, זה בהחלט יצליח להם. כי במאבק בימינו בין השקר לאמת, בין החוצפה לכנות – לרוב ידם של הראשונים תהיה על העליונה.

לנשיא לשעבר יש דרישה: הוא רוצה זמן שווה לזה שניתן למאשימיו בוועדת הקונגרס לחקירת ההסתערות של תומכיו על הקפיטול ב-6 בינואר 2021. בהחלט דרישה סבירה ואפילו הוגנת. אבל יש בעיה קטנה אחת: תומכיו בבית הנבחרים הם שמנעו בדיוק את זה. הדמוקרטים השולטים בבית רצו ועדת חקירה דו-מפלגתית, אך הרפובליקנים סירבו. בלית ברירה, הוקמה ועדה ובה שבעה דמוקרטים ושני רפובליקנים יחידים שהסכימו להשתתף – ליז צ'ייני ואדם קינזינגר. ושניהם משלמים את המחיר: קינזינגר הודיע שלא יתמודד בנובמבר; צ'ייני (בתו של דיק צ'ייני, סגנו של ג'ורג' בוש הבן) צפויה להפסיד את המושב שלה. במקביל, עשרות רבות של מועמדים בהם תומך טראמפ ואשר ממשיכים להפיץ את שקריו על הבחירות ותומכים בהגבלות על זכות ההצבעה, עושים חיל בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית.

יתרה מזאת: חלק מתומכיו המובהקים של טראמפ ומי שהשתתפו בנסיון ההפיכה ובאירועים שקדמו לו, סירבו ומסרבים להופיע בפני הוועדה. סגן הנשיא, מייק פנס, שהיה היעד ללחצים הכבדים ביותר של טראמפ ומטרה אפשרית לרצח בידי תומכיו, סירב להעיד. ג'ון איסטרמן, עורך הדין שבא עם רעיון העיוועים לזייף את ספירת האלקטורים, סירב לענות לשאלות בנימוק של הימנעות מהפללה עצמית. מארק מדואוז, שהיה ראש הסגל של טראמפ ושהה לצידו באותם ימים גורליים, סירב להעיד. אחרים העידו – ועל-פי הקטעים שהוקרנו בשימועים הזיקו מאוד לטראמפ: שר המשפטים שלו, ויליאם באר; עורכי דין מהקמפיין שלו; רודי ג'וליאני; אפילו איוונקה טראמפ.

טראמפ, כמו טראמפ, חי בעולם מקביל יציר דמיונו – ואז בא בטענות ובדרישות כלפי מי שחי בעולם האמיתי. עשרות מיליוני אמריקנים ממשיכים להאמין לשקרים שלו ואנשי מפלגתו ממשיכים לפעול על פיהם. השבוע תוגברה השמירה על חברי הוועדה בשל איומים על חייהם; קיצינגר שיתף פוסט ובו איומים על חיי אשתו ובנם התינוק. היה זה אחרי השימוע בו הוצגו עדויות מצמררות בנוגע לאיומים שהושמעו לפני 6 בינואר ואחריו על נבחרי ציבור (כולל רפובליקנים) ועובדי בחירות מן השורה במדינות המפתח. טראמפ לא הסתייג מהם ולו במילה אחת; לעומת זאת, יש לו דרישות. חוצפה היא מילה שלא מתחילה לתאר את זה.

אין לי מושג האם יש צדק בדרישותיהם של המורים. אני יודע שנושאי שכר בשירות הציבורי הם סבוכים מאוד, וקשה עד בלתי אפשרי לרדת לעומקם בלא ידע מעמיק; השורה התחתונה לרוב אינה מספרת את כל הסיפור. אני משוכנע שצריך לשלם למורים היטב ולמשוך למקצוע הזה את הכוחות המעולים ביותר. עתידנו החברתי, הכלכלי ואפילו הביטחוני תלוי בכך. מערכת החינוך היא זו שצריכה להעניק לנו את המוחות המעולים שבלעדיהם נטבע באוקיינוס של אויבינו, ואת הכלים המאפשרים להיחלץ ממצוקות אישיות וסביבתיות. אני תומך עקרונית בזכות השביתה, אפילו כאשר היא פוגעת בנו וגם בי אישית; זוהי זכות יסוד במדינה דמוקרטית, כמובן במגבלות החוקיות והפסיקתיות.

הבעיה שלי היא עם ההתנהלות הכוחנית, האנוכית והחצופה של יפה בן-דויד. אי-אפשר שלא לראות את סכסוך העבודה הנוכחי של המורים בפריזמה של משבר הקורונה, בו בן-דויד הובילה קו נחוש של לא לתת שום דבר ולא לתרום מאומה למאמץ הלאומי. ב"זהו זה" ביטאו זאת נהדר במערכון בו בן-דויד מסכימה, לאחר לחצים רבים, להאריך את שנת הלימודים בכמה דקות. הנזק המשמעותי ביותר של המגיפה היה בחינוך: גם ירידה לטמיון של ידע שלא יושלם, גם אובדן שנתיים של רכישת מיומנויות, וגם ובעיקר ניתוק הרה אסון של הילדים והנערים זה מזה. לא לכל דבר היה פתרון וברור שהבריאות מעל הכל, אך בן-דויד חסמה בצורה שיטתית כל הצעה שמשמעותה הייתה שהמורים ייכנסו גם הם מתחת לאלונקה. אולי אני טועה פה ושם בפרטים, אבל הרושם הכללי שלי הוא חד: בן-דויד אמרה "לא, לא, לא" ומעולם לא אמרה מה כן.

אם בן-דויד לא הייתה עסקנית קטנונית, היא הייתה מבינה שהקורונה יכלה לעשות למורים את מה ש-9/11 עשה לכבאים בניו-יורק ובמידה מסוימת לצוותי הרפואה בכל העולם בזמן הקורונה: להפוך אותם למושא הערצה. זה היה משפר את מעמדם, מסייע לגייס עובדים ואף משפיע – כפי שצריך להיות – על מקבלי ההחלטות. אבל היא כן עסקנית קטנונית, ולכן ב-2021/2020 היא דחתה את כל ההצעות וב-2022 יש לה רק דרישות. יודעים מה? זה יותר גרוע מחוצפה; זה מגעיל.

בשבועיים האחרונים אנחנו עדים לקמפיין מתוזמר היטב, שהעקבות ממנו מובילות היישר לצמרת המשטרה: מצב כוח האדם איום ונורא. 400 שוטרים התפטרו בשל תנאי השכר. עד סוף השנה יגיע מספר המתפטרים ל-1,000. אין מנוס מקיצור ההכשרה משבעה חודשים לשבעה שבועות. הבחירות עלולות להחמיר את המצב.

נניח בצד את זה שאני מתקשה להאמין ש-400 שוטרים בבת אחת גילו מה תנאי שכרם; אתם מכירים מישהו שמתקבל לעבודה ולא מברר את זה מראש? נניח בצד את האיום הברור על שלום הציבור: השוטרים לא יידעו את מלאכתם כי אין זמן להכשיר אותם (אולי באמת אפשר לדלג על כל מיני דברים מיותרים שממילא לא מיושמים, כמו החובה לקבל צו חיפוש והצורך לתעד חקירות). נניח בצד את הספקולציה המשונה הכורכת בין הבחירות לבין מספר השוטרים. נדבר רק על החוצפה של קובי שבתאי והכפופים לו.

השבוע חשפנו שהמשטרה מקימה חטיבת דוברות בת 122.5 תקנים. להשכלתכם הכללית: עלות שכרו של כל אחד משלושת ניצבי-המשנה בה היא 40,000 שקל לחודש; 13 סגני-ניצבים יעלו 31,000 שקל לחודש כל אחד. על-פי עלות השכר הממוצעת במשטרה (ותכף נגיע אליה), 111.5 תקני השוטרים בחטיבה הזאת יעלו למדינה 26 מיליון שקל בשנה – וזה בלי התקורה (רכב, משרדים, קשר, אוכל). הדגשנו גם, שעל-פי המסמך – כל יעדיה של הדוברות הם לטובת המשטרה בלבד ואין מילה וחצי מילה על מסירת מידע לציבור. בשביל זה, כך מתברר, יש כסף.

יש כסף גם לשלם 400,000 שקל לשלוש המשפחות שהופללו בידי שוטרים לצורך צילום הסדרה "מחוז ירושלים", כפי שפרסמנו השבוע. למיטב זכרוני, איש מהם לא הועמד לדין ומובן שאיש מהם גם לא ישלם מכיסו. שבריר של אחוז מ-16 מיליוני השקלים ששילמה אשתקד המשטרה בתביעות נזיקין בשל פעולות פסולות ואף בלתי חוקיות של אנשיה. בשביל זה, כך מתברר, יש כסף.

ושיא החוצפה: שבתאי אינו מספר לכם מה מגלים הנתונים בדוחותיה של המשטרה עצמה, אז הלכנו ובדקנו. בשנים 2020-2013 זינק תקציב השכר של המשטרה ב-54.6%; מדד המחירים לצרכן עלה באותה תקופה ב-1.8% (כן. 1.8%). חלוקת תקציב השכר במספר השוטרים מגלה, כי הסכום לשוטר עלה בשנים 2020-2016 ב-23% ל-231,574 שקל לשנה, שהם 19,298 שקל לחודש; זה משקף שכר ברוטו ממוצע של כ-14,500 שקל לחודש. בכמה עלה המדד באותן שנים? 0.9%. כלומר, שכר השוטרים עלה פי 26 מאשר האינפלציה. והנתונים הללו קצת מוטים כלפי מטה, כי הם כוללים אנשי שירות לאומי וחניכים ששכרם אפסי. כפי שראינו, הקצינים משתכרים עשרות אלפי שקלים בחודש – מה שאומר, שהממוצע של השוטרים מן השורה נמוך יותר; שבתאי עצמו אומר שמדובר ב-7,200 שקל לחודש. זאת הבעיה האמיתית: יש כסף למשכורות, אבל הבכירים – כמו בכל ארגון – דואגים לעצמם ולא לזוטרים הכפופים להם. חוצפה תהומית מכל הכיוונים.

לבתי המשפט מגיעים חוצפנים, המגישים תביעות חסרות כל בסיס ומעמיסים עוד יותר על המערכת הקורסת ממילא תחת הנטל. הנה שלוש דוגמאות מן השבוע האחרון – שתיים בפסקי דין שפרסמנו ואחת שאנו עוסקים בה כאן לראשונה.

השופט נעם סולברג דחה על הסף שתי עתירות שונות בתכלית, שהמשותף להן היה החוצפה שבעצם הגשתן. ועדת הרבנים לענייני תקשורת – הגוף החרדי הפועל לטוהר (עם או בלי מרכאות) הטלפונים הסלולריים – עתרה לבג"ץ נגד ביטול הקומה הכשרה. סולברג הפנה את תשומת ליבה לקיומה של עתירה קודמת ולהלכה הברורה לפיה יש להצטרף אליה ולא להגיש עתירה נפרדת, אך הוועדה התעקשה. ואילו אישה שהשתמטה משירות בצה"ל במשך 11 שנים ביקשה למנוע מצה"ל לעצור אותה; באמת חוצפה יוצאת דופן.

עתניאל מדאר הגיש השבוע תביעה בסך 7 מיליון שקל נגד המדינה ושורה של נתבעים אחרים. מדאר הוא מהנדס קונסטרוקציה, אשר ביצע בדיקות באולם "עדיה" ביבנה, בו נהרגה אישה ונפצעו אחרים בקריסת גופי תאורה ביוני 2015. הוא טוען, כי הועמד לדין שלא בצדק בשל מחדלים חמורים של הפרקליטות, ולעומת זאת לא הועמדו לדין האחראים האמיתיים שאותם הוא תובע. פרט קטן: מדאר הורשע, ערעוריו נדחו והוא נשלח לעשרה חודשי מאסר. הבנתם? כעת הוא מנסה לנהל הליך אזרחי במטרה לסתור את הממצאים בהליך הפלילי, ועוד יש לו טענות כרימון נגד המדינה. ושוב, המילה "חוצפה" קלה מכדי לתאר את התביעה הזאת.

עכשיו תראו מה המחיר שלא משלמים החוצפנים הללו. ועדת הרבנים יצאה פטורה בלא הוצאות ("לפנים משורת הדין", כתב סולברג ולא נימק); המשתמטת תשלם 2,500 שקל; למותר לציין, כי בשני המקרים לא נעשה דבר לעורכי הדין שאמורים היו לדעת שמדובר בעתירות חסרות בסיס ואף מחוצפות. מדאר הגיש את התביעה בעצמו (למרות שלכאורה היא נוסחה בידי עורך דין, שכנראה לא רצה להתייצב בגלוי מאחורי כאלו טענות מופרכות) ושילם אגרה של 175,000 שקל. הניחוש שלי: בית המשפט ינסה לשכנע אותו בקדם-המשפט לרדת ממנה, אולי בלי הוצאות בכלל או בהוצאות סמליות לנתבעים, ואם יעשה זאת – גם יקבל בחזרה את האגרה.

זכות הגישה לערכאות היא כמעט מקודשת במדינת חוק דמוקרטית, מסיבות ברורות. אך כפי שאמרתי אין-ספור פעמים, אין זכויות מוחלטות ותמיד זה עניין של איזון מול זכויות אחרות. כאשר חוצפנים כאלו גוזלים את זמנם ומשאביהם של בית המשפט והצדדים שכנגד, חייבים לגבות מהם מחיר ממשי וכואב – ואולי גם מעורכי דינם במקרים קיצוניים.

“פירוק זה הפתרון הכי גרוע. פירוק אומר ירידת ליגה בטוחה ומחיקת חובות של שחקנים, סוכנים, ספונסרים, בנקים ועוד אנשים שלכל אחד מהם מגיע כסף. אני יכול לוותר על כסף שמגיע לי, אני לא יכול לוותר על כסף שמגיע לאחרים. זו חוצפה וגועל נפש לעשות דבר כזה”. כך צוטט השבוע הבעלים של בית"ר ירושלים, משה חוגג. ועל זה נאמר: טול קורה מבין עיניך.

תזכורת: בית"ר מצויה בסכנה ממשית של פירוק או הורדה לליגה א' לאחר שחוגג הפסיק להזרים לה כספים והתברר שהערבויות שנתן – 2.5 מיליון שקל – נעולות בארנק דיגיטלי שאין גישה אליו. וזה קרה לאחר שהוא נעצר בחשד לעבירות מרמה במאות מיליוני שקלים ולעבירות מין מגעילות במיוחד. כלומר: המשבר של הקבוצה נעוץ כל-כולו בחוגג עצמו. נזכיר כאן, שחוגג רצה למכור מחצית מן הקבוצה לחאמד בן-חליפה מאיחוד האמירויות, עסקה אותה בלמה ההתאחדות לכדורגל לאחר שהתברר שמדובר באדם מפוקפק מאוד; האם חוגג הלך שולל או ניסה להוליך שולל – על זה לא ניתנה תשובה. ועוד נאמר כי לא ברור האם ובאיזו מידה השתמש חוגג בבית"ר לביצוע עבירות כלשהן. תרשו לי גם לתהות, בחוכמה שבדיעבד, מה היה המניע האמיתי שלו מאחורי רכישת הקבוצה.

נכון, לבית"ר יש אוהדים גזעניים ואלימים. נכון, לה-פמיליה שלהם הוא בפועל ארגון טרור לכל דבר. אבל לא כולם כאלה, חוגג ידע עם מי יש לו עסק ולכן הוא לא יכול להאשים אותם – כפי שעשה השבוע – בכך שאיש אינו רוצה לקנות את הקבוצה. אם מישהו פה חוצפן, זהו חוגג עצמו: גרר איתו לתהום את הקבוצה, עובדיה וספקיה – וכולם אשמים חוץ ממנו.