שליחותו של סופר בחברה הישראלית

א"ב יהושע נולד ב-1936 למשפחה ירושלמית שורשית, 5 דורות בארץ. אביו יעקב יהושע היה ידוע כמזרחן ובעיקר כסופר וחוקר של היישוב היהודי בירושלים. קובץ הכרכים של אביו רווי בקטעים נוסטלגיים על שכונות ירושלים, ולי, כילד שגדל בירושלים של שנות החמישים, היו הדפים האלה מקור בלתי נדלה של זיכרונות ילדות. א"ב יהושע חושף את הרובד הזה של אישיותו בספריו המאוחרים "מר מאני", "מולכו", ו"מסע אל תום האלף".

לפני שלושת ספרים אלה פגשנו אותו ושאלנו אותו מדוע אינו כותב על הזיכרונות שלו מן השכונה בירושלים, הצד ה'ספרדי' בחייו. שאלנו אותו, אם ספריו של אביו יעקב יהושע על חיי השכונות בירושלים אינם משפיעים עליו. כבר אז הבטיח לנו, שזה עוד יבוא. וזה אכן הגיע בהמשך. הפגישה המעניינת עם הסופר הייתה ניסיון לחשוף מה עומד מאחורי כתיבתו, האם הגוונים המשתנים בספריו מעידים על רצון לחשוף יותר את בית אביו, את החברה הישראלית. מעל לכול ניסיתי להבין" מה צופנת בחובה שליחות הסופר.

השנה הייתה שנת 2005. הרומן שכתב אז נתן לי סיבה להבין מה מקומו של הסופר בהוויה הגועשת כאן סביבנו. "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", נראה מפתח להבנת צד זה באישיות של הסופר. מדובר בספר עם ראייה מעמיקה על החברה הישראלית - שליחות של איש הרוח, הבוחר במעורבות. אין זה ספר קל.

על מה מספר הספר? ממונה על משאבי אנוש במפעל לייצור נייר ולחם, יוצא למסע טעון מאד, מורכב מאד. מטרת המסע: קבורתה של עובדת זרה, יוליה רגאייב בכפר הולדתה. העובדת הזרה נהרגה בפיגוע טרור, וסיפור, שהוא לכאורה סיפור אפור, שכרוך בדמויות שיש להן מניעים שונים, הופך להיות מעין מסע רוחני אחר האמת והצדק.

אפרוש ברשימה זו ראיון שערכתי עמו בעקבות הרומן 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש' ואנסה לאחר מכן לומר כמה מילים על יצירה שכתב כעבור כמה שנים - 'ניצֶבת' - שוב סיפור על דמות נשית מיוחדת. נסו נא למצוא את החוטים המקשרים בין הראיון לבין הרשימה - סיפורן של שתי נשים, דרכּו של סופר גדול לעצב דרמות אנושיות.

שנת 2005 - הסופר עדיין היה תושב חיפה. הגעתי לביתו של א"ב יהושע במרומי הכרמל. השמים הכחולים, הצמחייה, הים, היו הרקע לשיחתנו.

בסיפור 'הממונה על משאבי אנוש' אתה מציג סיפור', שיש בו זווית אנושית של המציאות הסוערת כאן, החיים בצל הטרור והפיגועים. כשאתה מתראייןבכלי התקשורת אתה מציג ניתוח רציונלי וקר רוח. איך חיים עם השניות הזאת?

א"ב יהושע: "תמיד האמנתי שבאדם יש מרכיבים שונים, מרכיבים שונים של זהות. המציאות מורכבת. מרגע שהתחלתי לכתוב, אימנתי עצמי, השתדלתי לבדוק יסודות מופשטים באדם. לבודד מצבים קיומיים ראשוניים, לבודד פרודות של הקיום האנושי.

מעבר לניתוח הסוציולוגי, החברתי, ההיסטורי, יש בפרודות של הקיום האנושי יסוד מטפיזי. וזה נשאר גם ביצירה הלכאורה-חברתית, שקשורה לזמן ולמקום.

כשכותבים על פיגוע יש בוודאי חשש ראשוני לגעת בזה. לטפל בזוועה. האמנות אמורה לעדֵן הכול, לתת לכול מסגרת אסתטית. כיצד הצלחת לחיות עם הסתירה הזו?

הסופר גוזר קטע מחייו של אדם, יוצר מציאות מסוימת, ובמציאות החדשה שהוא בונה, הוא יוצר אינטגרציה בין מרכיבים שונים. על-ידי כך הוא נותן משמעות סמיכה למה שקורה, מעלה את האירועים לרובד האנושי, לרובד מטפיזי. הסיפור אינו סיפור של פיגוע. הפיגועים והטרור נמצאים ברקע.

עד האינתיפאדה הזו היינו מאוד מאומנים באֵבל על חיילים שנפלו. הפעם רוב הקורבנות היו אזרחים שנפגעו לתומם. באוטובוס, בבתי קפה. הקורבנות האלה לא מתו בקרב, בגבול, מתו ללא כל הרואיות. לא כאלה שמתו בשבילנו. כל אחד מאתנו יכול היה למות כמוהם. פיגוע רדף פיגוע. נוצרה קשיחות כלפי המוות הזה. לא ידענו איך למַסד אותו מבחינת השכוֹל. בבוקר היה פיגוע, בערב כבר חזרו החיים למסלולם וצפינו בתוכניות בידור. התפיסה שרווחה הייתה: חוזרים לשגרה. הרחובות חזרו למצבם הקודם, שרידי האוטובוס או שברי הזכוכיות נוקו מהר מהשטח. לקחו הכל הצדה ואת המתים שלחו לאבו כביר. אני עדיין תוהה: איך זה שעדיין אנו קוראים למכון הפתולוגי בשם הזה. אנו בדרך כלל מעַברתים שמות של מקומות, וכאן ממשיכים לקרוא למקום בשמו הערבי. אולי זה מצלצל כמו 'אללה ואכבר'. השם הזה נשאר 58 שנה. מבחינתנו יש תחושה, כאילו רק מלה ערבית יכולה לתאר את הזוועה.

והסיפור שלך ניסה להיכנס לתוך האטימות הזו ולשנות משהו? לחשוף מציאות אחרת? זו טרגדיה ישראלית, ואתה בחרת בעובדת זרה...

א"ב יהושע: "ניסיתי להיכנס מתחת לפלסטיק השחור שעטף את הגופות, לעורר רגשות באיש הביורוקרטי ביותר, במקום המנוכר ביותר. קורבן הפיגוע, אותה עובדת זרה, רחוקה מאתנו, היא נוצרייה, שבאה לכאן משאיפות דתיות, אנונימית. בינינו לבינה יש ניכור רב. ניסיתי לפרוץ את המעטפת הזו ולעורר אמפתיה כלפי אותו קורבן. הממונה משיל מעליו את הניכור הזה ולאורך המסע, לאורך הפסיון, הוא מתקרב למתה, הוא מתאהב באשה הזרה, מתה שמעולם לא ראה".

הספרים הראשונים שלך היו מנותקים כליל מן המציאות הירושלמית הצבעונית והשורשית שאביך צייר בספריו. רק מאוחר יותר הגעת לחומרים האלה? היה קשה לגעת בחומרי הילדות, במורשת של אבא?

א"ב יהושע: "משפחתי נמצאת בארץ כמה דורות. משפחתי גרה בשכונת טלביה, בחברה שברובה הייתה חברה אשכנזית. בבית דיברו עברית וצרפתית. אמי באה ממשפחה מרוקנית שהגיעה בשנות השלושים. בתנועת הנוער הייתי מעורה בהוויה הארצישראלית. לא ספגתי בילדותי את כל ההווי של היישוב הספרדי הישן, את המתחים בין העדות. בראשית כתיבתי טיפלתי בחומרים כלליים, אוניברסאליים. ברומן "מר מאני" הגעתי לאותם חומרים ספרדיים ומשפחתיים, שאבי כתב עליהם".

בכתיבתך מורגש, ששילוב היסוד המזרחי אינו עניין של פולקלור.

"בדיוק. תיאור הדמויות הספרדיות והמציאות המיוחדת הזו מציג תמונת עולם מורכבת יותר. מֵעין ניסיון לבחון את המיתוס הזה שאילו ההיסטוריה הציונית הייתה מובלת על-ידי מזרחיים, הכל היה נראה אחרת. הסיפור מנסה לתאר מציאות מורכבת, להציג אופציה אחרת.

הדרך שבה אני מתאר את מר מאני, למשל, אינה דרך סיפור עדתי. דמותו של מאני מתוארת באמצעות הדים מהמאה ה-19, בכלים ספרותיים, לא כקוריוז פולקלורי, אלא בתוך הטוטאליות של העם היהודי. אבי היה חוקר, מתַעד. בספריו יש לקט של חומרי גֶלם מירושלים הישנה, מן ההווי הספרדי. החומרים האלה חלחלו ליצירה שלי".

אפשר לומר, שאתה בעצם ממשפחה ספרדית שונה מן המשפחות הספרדיות שחיו במתח עדתי, שהגיעו בעליות ההמוניות

"אני שייך למשפחה, שלא הגיעה לכאן בגלל אנטישמיות או מצוקה או רדיפות. הם באו לכאן כדי לחוש תחושת בית טבעית. אני חש גאווה להיות חלק ממשפחה זו. מאותה מוטיבציה מיוחדת, אותה תחושת בית היא גֵן נדיר".

אחרי 7 רומנים, קובצי סיפורים, מאמרים. האם אין בך תחושה של עייפות החומר. שתבוא איזו שתיקה, כמו שקרה לביאליק?

"הכתיבה נותנת לי סיפוק עמוק. יש בי דחף לספּר סיפור. החיים ממשיכים לספק לי נושאים, ובארץ הזו לא חסרים נושאים. בכל ספר חדש אני מתחיל הכל מההתחלה. אני נשפט עליו ולא על הישגי העבר. ההתרגשות והאתגר קיימים כל הזמן".

מרבים לומר היום, שחלף עידן המכתבים, עידן המלה הכתובה, שהעולם צועד לעבר עידן דיגיטלי יותר, מה דעתך?

"ימשיכו לכתוב מכתבים, ימשיכו לכתוב ספרים. תראה כמה סדנאות כתיבה יש, כמה ספרים יוצאים כל שנה. באמצעות המלה הכתובה אנו מביעים רגשות, יוצרים גשר בין בני אדם".

שאלה לסיום: האם ההצלחה של עמוס עוז בביוגרפיה שלו "סיפור של אהבה וחושך" יוצרת בך רצון לכתוב את הביוגרפיה שלך?

"בסיפור של עמוס עוז יש תיאור של טראומה ממשית. לביוגרפיה שלו יש גרעין חזק, ההתאבדות של האם. כדי לכתוב אוטוביוגרפיה צריך, שתהיה בקורות החיים איזו ליבה של סיפור, טראומה. צריך שתהיה לך תחושה של חשיבות לסיפור החיים שלך. לי אין בקורות חיי טראומה כזאת. אמשיך לכתוב עלנושאים אח רים, והתחושה, שיש בארץ קהל גדול של קוראי ספרות מניעה אותי להמשיך ליצור".