כמו בריטואל קבוע וידוע מראש, עם הגעת מאות אלפי בעלי הכנף לעמק החולה בכל שנה, כך מקננת בי, בזמנים כמעט קבועים, השאלה, היאך שבעים וארבע שנים אחרי שיבת עם ישראל למולדתו עדיין דומים כל כך שופטי בית המשפט העליון, עשויים כמקשה אחת, פרצוף אחד להם ודעה זהה. פרט לחריגים שהסתננו להיכל המשפט המבוצר.
וכשהשאלה המטרידה הזו צפה ועולה, במיוחד על-ידי חלקים מסוימים מאוד בעם, אני מביט בפרצופיהם ותוהה, האם האמרה, במסכת ערכין, "טול קורה מבין עינייך", לא נאמרה עליהם ולכבודם? בגירוש יהודי גוש-קטיף ניצבה במלא עוזה השאלה הקשה, הכואבת והמייסרת, היכן מיליוני האזרחים אשר היו אמורים לחסום בגופם את הגירוש? בהחרבת עמונה שוב נזדקרה במלר קלונה השאלה, היכן האחים, בני העם, לערכים המשותפים אשר יכלו לשנות את קצב דהירת הסוסים מול פני המתיישבים.
בפרעות תשפ"א, שוב צרחה השאלה את עצמה, מאיימת להתפקע, היכן העם, היכן השותפים לרעיון, לאן נעלמה הערבות ההדדית, היאך נותרו בדד ברגעי האימה והפחד.
בגירוש מגוש-קטיף, כמו בעמונה וכמו בפרעות תשפ"א התגייסו אלפי בני אדם, יקרים, אוהבים ואהובים, פטריוטים אשר רוח בהם, רובם המכריע הגיעו מאותו הבית, מאותה חברה, מאותה רוח, מאותו ציבור. הם כאבו, התייסרו, התנגדו, פעלו, בכו, אך העם, במקרה הטוב, הזיל דמעות דרך העיניים שלהם, נותר מאחור, מותיר אותם לנפשם.
אותה ההשקפה
במלאת שנה לפרעות תשפ"א תוהים רבים מדוע רק מתיישבי יצהר הגיעו ללוד. מדוע רק מתיישבי יישובים נוספים מהמרחב הזה הגיעו ואילו חיילים משוחררים מרעננה או צעירים מקריית שמונה ורמת גן, נשארו מאחור אל מול הזעקה שעלתה מהערים המעורבות. התשובה כתובה כבר שנים ארוכות על כל כותל מצוי, באותיות פחם מייסר וכואב, ויש מי שמסרבים לקרא אותה.
הציונות הדתית, לא המפלגה כי אם התנועה, היא פאר וכתר על ראשה של מדינת ישראל. אנשי חזון ומעש אשר ראשונים לכל משימה לאומית, בונים ויוצרים, קולטים עליה, נכונים לשאת בעול. אנשי מעשה, אנשים אשר רוח בריאה ואיתנה של אהבת ארץ ישראל מפעמת בהם. עם זאת, מיום היותה, הציונות הדתית, היא סוג של בית משפט העליון, חבר מביא חבר בתנאי שהוא דומה לו, עם אותה כיפה, אותה השקפה, אותה הרוח, אותה השפה, אותם מנעולים המונעים מ"זרים" לחדור אליה.
ממש כמו בבית המשפט העליון, יש גם לציונות הדתית עלי תאנה, אנשי מחמד, אחד מאלף, מכסה על חרפת הפער העצום בין הצהרת הכוונות עם המילים הגבוהות לבין המעשה בפועל. ההבדל בין הגילדה המשפטית לגילדת הציונות הדתית היא בהיקף הנוגע בתחומי החיים. די להביט במתרחש בישיבות, באולפנות, בהנהגה הרוחנית, בעיתונות המגזרית, בתפקידים הציבוריים, בפוליטיקה, בהתיישבות ולהבין כי שבעים וארבע שנים ונותרנו כמעט בשנות החמישים המוקדמות. חבר מביא חבר. כששואלים מדוע עם ישראל, מושג כוללני, נעדר מקרבות ומאבקי הלב של המתיישבים, זו התשובה.
דברים אלה נכתבים מלב שותת, לב המבקש שותפות ולא עלה תאנה, לב המצפה שצעירים מעפולה וראש העין מקיבוץ דפנה וממושב רוויה יחושו חלק מהתהליך העוצמתי המתרחש ויחושו לעזרת אחיהם בשעת צרה. זוהי עוד קריאת השכמה לראשי הציבור בציונות הדתית, לפתוח את השורות, לא להתנחל בלבבות, אלא להיות חלק אמיתי מהלב הישראלי הפועם, או אז עם ישראל לא יראה בכם נטע זר, בית המשפט העליון אלא אחים אמיתיים.
בשמאל הישראלי אוהבים לכנות את החלוצים בהתיישבות בלעג: "אדוני הארץ". הציונות הדתית היא מלח הארץ, היא ראויה לכבוד ולהערכה, היא חייבת להיות הפנסאי המוביל את המחנה הקטן, המסוגר, ללב המאמינים בדרך אהבת ישראל ועם ישראל, למאמינים במסורת ישראל, לאלו המבקשים להיכנס בדרך המלך ופוגשים בשער נעול ובחומות הפרדה. עם ישראל רוצה בחיבור. הציונות הדתית המכריזה על כך השכם והערב, צריכה פשוט לאפשר זאת. גם בציונות הדתית מאסו בשופט ערבי, דתי ומזרחי. בית המשפט העליון הוא של כולנו, גם הציונות הדתית מחויבת להיות של כל המבקשים להיות חלק ממנה.
