תבנית נוף מולדתו - ספרי עלילה והרפתקאות

נדודי ילדותו קֵרבו את זאב ז'בוטינסקי לאודיסאוס, שמעלילותיו השׂתכר שנים מעטות אחר כך, וליוצרו, הומרוס, שהיה בעיניו אחד מענקי הרוח בכל הדורות.¹ בגיל 31, כשהיה מנהיג בולט בתנועה הציונית ונדד בין קהילות היהודים בכל אירופה, הוא כתב לחברו יונה מחובר: "בכל מקום מקבלים את פני בתשואות ובכבוד, וערים מתקוטטות בגללי, כפי שאירע למשורר היווני הומרוס". ז'בוטינסקי ביקש להיות גיבור פייטן כאבירי ימי הביניים, שהיו מודל למַשְׂאות נפש של יוצרים וקוראים בתקופה הנאו-רומנטית של ילדותו, ששָׂמה דגש על רגשות ושאיפות. האביר הפייטן עבור ז'בוטינסקי היה סיראנו דה ברז'ראק, גיבור מחזהו של המשורר והמחזאי הצרפתי, אדמונד רוסטן.

למרות העוני, ובניגוד לעצות קרובי משפחה אמידים, שלחה האם את שני ילדיה ללמוד בבתי ספר משובחים ויקרים בעיר. גם לשם כך לחמה בגבורה. הוא העיד על עצמו שהיה תלמיד גרוע, הִרבה להתחמק משיעורים ותר אחר הרפתקאות. הוא כתב: "אין לחשוב חלילה כי יושב-בית הייתי בימים ההם: בערבים קראתי, אך כל שעה חופשית עד דמדומי החמה ביליתי בפארק העירוני (הפארק באודסה גודלו כחלק הגון של העיר עצמה) או על חוף הים. וגם ייתכן שיצאתי בבוקר לגימנסיון והנה השמש שוחקת ושיחי-האביבית הקיצו ללבלב – ועזבתי את תרמיל-ספרי אצל החנווני שעל יד ביתנו וברחתי לנמל, לדוג סרטנים מעל אבני-המזח הענקיות, שקורין להן 'מאסיבים'.

בפארק, עם להקת בטלנים כמוני, שיחקתי ב'קוזקים ושודדים' וחזרתי הביתה מתגאה בשריטות וכתמי-תכלת על פני ועל גופי, עקבות מגע של מקל, כדור-גומי או אבן. פעם אחת הרחקנו לשוט בים, אני ועוד שנים מחברי, עד שנבהל המשגיח על צריפי-הרחיצה וצד אותנו בסירה עם משוט-עגלונים בידו. וכמה לילות-ירח ובלי-ירח היינו מבלים בספינת דייגים שכורה (ייתכן שגם ללא-דעתו של הדייג...) הרחק מעבר למגדלור, משוררים שירי-ים רוסיים, או מלחשים סודות עונג באזני צעירות".²
לדברי ז'בוטינסקי הוא היה "שנוא על רוב המורים ואין מספר לשערוריות ולסכסוכים שהיו לי עם פקידי הפדגוגיה הרוסית".³ במאמר שפרסם כשנה וחצי לפני מותו, וארבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא ניתח את העוינות והסכסוכים שבין המדינות והשווה אותן לסכסוכים ולקללות בין כנופיות נערים. שם הוא רמז "בגאווה צנועה" שהוא השתייך בנעוריו לכנופייה באודסה והיה "אמן לא קטן בקללות".⁴

מאמרו הראשון התפרסם כשהיה בכיתה השביעית, חודש לפני יום הולדתו השבע עשרה, בעיתון "יוזני אובזרני". המאמר תקף את שיטת הלימודים בבית הספר. בעוד שלימודים בבתי הספר הם סכולסטיים באופיים, הוא תר אחר לימודי הרפתקה. הוא תקף את שיטת הענקת הציונים, שעודדה תחרות על נושא שולי ודיכאה יצירתיות, בשֵלות נפשית ואינדיבידואליות. בכך התגלה כבר בנעוריו אופיו הביקורתי והמרדני.

הרפתקה מרכזית בילדותו, שהשפיעה רבות על עיצוב אישיותו הביטחונית, הייתה קריאת ספרי הרפתקאות. ב"חדר" ובישיבה לא ביקר. אמו שמרה בביתם על כשרות והקפידה על קבלת שבת. ספרי יהדות לא עניינו אותו. מחברים של ספרי הרפתקאות היו מוריו האמיתיים. מגיל צעיר בלע ספרים, ועוד לפני גיל ארבע עשרה קרא לדבריו את כל כתבי שכספיר בתרגום רוסי. הוא נמשך אל השירה ובייחוד אל העלילה שבהם. התעמקות בתהומות הנפש של הסופרים הרוסיים דחתה אותו עוד מילדותו. מאוחר יותר הוא הסביר באחד ממאמריו כי דוסטויֶבסקי עמום הוא ואפל ולא יסכון לבוני מדינה.⁵ הוא נמשך לסופרי תעוזה ועלילה: וולטר סקוט, אלכסנדר דיומא האב, תומס מיין ריד ודומיהם. לחקר עיצוב תפיסתו הביטחונית אתמקד במשורר, הסופר והפטריוט הסקוטי וולטר סקוט, שחיבר רומנים היסטוריים, והנחשב לממציא הרומן ההיסטורי כז'אנר ספרותי.

הרומן הידוע ביותר של סקוט, שהשפיע מאוד על ז'בוטינסקי הצעיר היה "אייבנהו". הוא עסק באנגליה במאה ה-12 מנקודת מבטו של אביר אנגלי, ווילפרד אייבנהו, שחזר למולדת משדות הקרב של הצלבנים הנוצרים, במסעם השלישי לארץ הקודש. באנגליה התחוללו אז מאבקים אלימים, בעיקר בין הנורמנים עם ויליאם הכובש, שפלשו מצרפת והשתלטו על הארץ, לבין התושבים הסקסונים הוותיקים. והיו גם מאבקים נוספים: בין יהודים לנוצרים, בין אנשים שיצאו ממסגרת החוק לבין רודפיהם, בין אצילים לפשוטי עם, בין מִסדרים עוינים בכנסיה הקתולית, ובתוך כל אלה. הכל נלחמו בכול, הכל איימו על הכל – אדם לאדם היה אז זאב. נרקמו מזימות נגד המלך הנורמני ריצ'רד לב הארי. אייבנהו שהיה אומנם סקסוני אך נאמן למלך, לחם למענו, כי זה היה לדעתו האינטרס של אנגליה, שהיה חשוב בעיניו יותר מהאינטרס של העדה שאליה השתייך. בסדרת עלילות קרב, שבהם הטובים גברו על הרעים בזכות אחוות לוחמים וכבוד אבירי, סייע אייבנהו לריצ'רד להחזיר את הסדר במדינה על-כנו. כך התגבשה, לפי סקוט, הלאומיות האנגלית המודרנית שליכדה את תושבי האי הבריטי למעצמת-על.

מכאן יכול היה ז'בוטינסקי להסיק שהלאומיות היהודית המודרנית – הציונות – עשויה להתגבש במהלך מלחמות ומאבקים, ולהתגבר על איומים חיצוניים ותככים פנימיים. הוא גם ספג את קוד האבירות שהורה להילחם למען האידיאל, להתנהג באצילות, להגן על חלשים, לדבר תמיד אמת, אף כשהדבר מנוגד לאינטרס האישי. דמות מרכזית בספר היא יהודייה גאה, גיבורה, יפה ונדיבה, רבקה הרופאה, שהצילה את חיי אייבנהו לאחר פציעתו, והועמדה למשפט בעוון כישוף, בטירתם של טמפלרים קנאים. רוב הדמויות בספר שונאות את היהודים על שהם עם קשה עורף המסרב להתנצר. כאמו של ז'בוטינסקי, התמודדה רבקה בקור רוח מול סכנות ויכלה להן. היא הייתה מוכנה למות על קידוש השם ובלבד שלא תמיר את דתה. אף שהייתה אשה, חייתה כאחד האבירים שאותם העריץ ז'בוטינסקי. נראה שהרומן שהתפרסם בשיא עידן הרומנטיקה הלאומית באירופה, ב-1819, כאשר באודסה תססה הלאומיות היוונית, עשוי היה להוביל את ז'בוטינסקי הצעיר למסקנה שאין מקומם של יהודים, כמיעוט לאומי, בארצם הלאומית של אחרים, אלא בארץ משלהם, היא ארץ ישראל. גבורתה של רבקה במלחמתה על שמירת יהדותה הניעה אותו לראות את ה"הכיעור שבהתכחשות העצמית".⁶

רומן אבירים זה הרשים מאוד את ז'בוטינסקי.⁷ הוא סיפר: "כבן שבע הייתי אז, או גם פחות, ושאלתיה [את אמו] 'הגם לנו ליהודים תהיה בעתיד מלוכה?' והוא ענתה, 'כמובן, תהיה – טיפש שכמותך!' מאז ועד עתה לא שאלתי יותר, ודי לי".⁸ ספר זה וספרים אחרים של סקוט הרשימו לא רק את ז'בוטינסקי. לפי הסופר האמריקני, מארק טווין, תיאוריו הרומנטיים של סקוט על האבירים והאבירות עיצבו את אופיין של מדינות דרום ארצות הברית. בספרו: "חיים על המיסיסיפי" האשים טווין את סקוט שבהשפעתו פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית.

לא נטולת משמעות העובדה ש"אייבנהו" תורגם לראשונה לעברית ויצא לאור ב-1916 באודסה, שהרי רומן אבירים זה היה מנוע לגיבוש לאומי ולגבורה לאומית שאליהם שאפו "חכמי אודסה".⁹

ז'בוטינסקי לא רק העריץ גיבורים, אלא ביקש להיות גיבור בעצמו, ושם דגש בתורת הביטחון שלו על דוגמה אישית: בהיותו בן אחת עשרה וחצי הוא שיחק עם חבריו בחצר. קצין רוסי גער בהם על שהוא וחבריו הרעישו. לחיזוק גערתו הוא סטר על לחיו של ז'בוטינסקי. אחד מחבריו, אליהו רבניצקי, שנכח במקום, כתב בזיכרונותיו ש"הנער שעוד לא מלאו לו אז שתים-עשרה, הסתער על תוקפו וניסה להחזיר לו מכה תחת מכה".¹⁰
_______________

בשבוע הבא: תנ"ך, לא חז"ל! סינתזה בין אבירות לתנ"ך; השפעת התנ"ך על התרבות האנושית; "דברי אלוהים" בתנ"ך מבטאים חוויות רוחניות שלל עם ישראל; מהותו שלל עם ישראל שהוא משפר את מה שיצר אלוהים; מרכזיות המלחמה במציאות באשר היא; התנגדות ליהדות הגלותיות שכונן רבן יוחנן בן זכאי; הצורך לפתח תיאוריה צבאית ולא להסתפק בניסיון ובמיתוסים של מורשת קרב.

1. במאמרו הנ"ל: "זאב ז'בוטינסקי, מין לורנס איש-ערב עברי", כתב עמינדב דיקמן: "מין לורנס איש-ערב עברי. בנקל אפשר לצייר בדמיון את האוקספורדאי האנגלי מתערסל לקצב הקסמטרים הומריים על דבשת גמל, בואכה עקבה, בעודו מריק לפרוזה אנגלית רבת-חן את ה'אודיסיאה', עת באוזני עמיתו העברי מצטלצלים הטרוכאים הקצביים של 'העורב' (בנוסח עברי מתוקן), בצליל טפיפות פרסותיה של אחת הפרדות בגדודו המפורסם בגליפולי".
2. סיפור יָמַי.
3. שם, שם.
4. זאב ז'בוטינסקי, המלחמה הבאה, המשקיף, 7 באפריל 1939, מכון ז'בוטינסקי.
5. במאמרו של דן מירון על הרומן "שמשון" של ז'בוטינסקי (הארץ 22 בספטמבר 2010), הוא כתב: "תפישתו של ז'בוטינסקי כמספר הושתתה על ההנחה שמשמעות החיים מתגלה בפראקסיס האנושיות ולא במצבים הנפשיים המוליכים אליה או המסבירים אותה".
6. זאב ז'בוטינסקי, מגילת הגדוד, פרויקט בן יהודה.
7. כמו שהרומן "אייבנהו" של וולטר סקוט השפיע על ז'בוטינסקי וממילא על הציונות, כך הרומן "דניאל דֶרונדה" של ג'ורג' אליוט השפיע על אליעזר בן-יהודה שקריאת התרגום הרוסי שלו עוררה אותו לעלות לארץ ישראל. (משה דור, "ג'ורג' אליוט: האישה שקראה תגר על החברה וניצחה", מעריב, 9 ביוני 1970).
8. סיפור יָמַי.
9. דן מירון כתב מסה "על 'חכמי אודסה'", בספר "זמן יהודי חדש – תרבות יהודית בעידן חילוני", כרך שלישי, כתר, 2007.
10. יוסף ב. שכטמן, זאב ז'בוטינסקי, פרשת חייו, הוצאת קרני, תשט"ז, עמ' 17.