גידולי מים וחולות נודדים

דווקא השילוב של ימי החורבן, ימי המבצע, ימי ההבנה כי באין שורשים עמוקים של זהות יהודית באין גזע המצמיח את השורשים, מקבעים את התובנה הפשוטה כי בהיעדרם יצמחו במדינת העם היהודי גידולי מים. חולות נודדים של יהודים חסרי חוליות של זהות, הבוחרים את ליסבון על ירושלים ואפילו טיפת סומק קל אינה מכסה את פניהם.

"שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה". כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן - אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.

מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימים, אשר דרכם יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חרותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".

את הטקסט המכונן הזה לא כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק. גם לא האדמו"ר מביאלה. את הטקסט המכונן הזה כתב, ברל כצנלסון, ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה.

מדינה משגשגת

לפני 1954 שנים חרב הבית, בית המקדש השני, חורבן הטבוע בהיסטוריה היהודית, חורבן אשר מצוין בכל יום ובימים מיוחדים בשנה, בכל שנה, בכאב, בזיכרון, בגעגוע, בתענית, בתפילות ובקינות על חורבן וערגה.

במשך דורות גדלנו על הסיפור המעצב אודות המצביא נפוליאון בונפרטה אשר במסגרת מסעותיו שמע קולות בכי ונהי העולים מבית הכנסת. נפוליאון לא ידע כי מדובר בערב תשעה באב, קולות הבכי והנהי שבקעו מלבבות יהודים המתאבלים על החורבן גרמו למצביא המהולל לתהות על מה ולמה הבכי והנהי, משהוסבר לנפוליאון כי העם מבכה את חורבן הבית, נפוליאון השתומם ותהה הרי החורבן אירע לפני מאות שנים.

ואז אמר את המשפט הבא: "רק עם שיודע לבכות על עברו, לאחר זמן כה ממושך, יוכל לשרוד גם את העתיד הקשה ביותר".

עם ישראל שב לארצו, למולדתו. הקים מאפר מדינה משגשגת ומתפתחת, מדינה יהודית דמוקרטית, מדינת העם היהודי. ברל כצנלסון היה לשמות רחובות ומכונים היסטוריים, נפוליאון כבר מזמן שיעור בהיסטוריה בבתי ספר, אך עוצמת הרוח והקשר ההיסטורי של היהודי השב מגלות לביתו נדמה ונתרופפה מאוד בקרב חלקים בעם הנצח.

לפני 43 שנים פתח לראשונה, האלוף יהושוע שגיא, את הצבא לתנועת חב"ד ושליחיה כשהבין כי הבערות והבורות בנושא הזהות היהודית בקרב לוחמי צה"ל ומפקדיו, הינה סכנה לא פחותה מסכנה האורבת מהאויבים. האלוף שגיא הבין בחוכמתו כי באין שורשים המסורגים בגזעים יצמחו גידולי מים, אשר כל רוח מצויה תעקרם כהרף עין. האלוף שגיא הבין כי חיל אשר אינו יודע להבדיל בין עיתון מעריב לתפילת מעריב יהיה לוחם פחות חדור שליחות, ואמונה בצדקת המלחמה.

פסטיבל הלגיטימציה

השילוב של הגעגוע והזיכרון לבית המקדש, להר-הבית, הלב הפועם של עם הנצח, לצד ההבנה כי חוסנו של העם שזור בהבנה כי עם ישראל שב לארצו, כמאמרו של מנחם בגין, ראש הממשלה לשעבר, "לא בזכות הכח אלא בכח הזכות אנו נמצאים בארץ-ישראל ובירושלים". הוא הערובה להמשך חיינו במדינת העם היהודי אל מול הקינות על החורבן, אל מול החשיבות לביעור הבורות בתחום הזהות היהודית, אל מול מבצע "עלות השחר", ביעור קיני המרצחים המבקשים להמיט חורבן על העם היהודי, ניצבת המציאות ובחלקה היא מעוררת דאגה עמוקה דווקא ביום זה.

אחת הדוגמאות הבולטות היא פסטיבל הלגיטימציה והעידוד הניתן לנוטשים את הארץ הטובה. הגולים מעמם ומביתם מרצון. אל מול הרצף ההיסטורי שאינו פוסק לרגע, קשה מאוד לראות ולחוש את הסלחנות בה מתקבלת ירידת יהודים לגלות מרצון, מברלין ועד ליסבון. מה שהוגדר פעם, "נפולת של נמושות", על-ידי ראש הממשלה, יצחק רבין, שלא פחד להגדיר את היורדים מארץ ישראל, הפך לכמעט אות גבורה וכבוד של היורדים על משפחותיהם, הנוטשים את מדינת ישראל מסיבות של יוקר מחייה ונוחות אישית.

היורדים, גידולי המים, אינם מתביישים בירידתם מהארץ, גאים בעוד חדר, בעוד מילקי, בפחות שניקל. זכותו של כל אזרח לבחור את ביתו, חובתו של כל איש ציבור שלא למחוא כפיים למחוללי הירידה ולא להאדיר את גידולי המים של מחוללי הנטישה.

דווקא השילוב של ימי החורבן, ימי המבצע, ימי ההבנה כי באין שורשים עמוקים של זהות יהודית באין גזע המצמיח את השורשים, יצמחו במדינת העם היהודי גידולי מים, חולות נודדים של יהודים חסרי חוליות של זהות, הבוחרים את ליסבון על ירושלים ואפילו טיפת סומק קל אינה מכסה את פניהם, חייבים להוביל להתגייסות לאומית להחזיר את הבושה לנוטשים הגולים מביתם וממולדתם ההיסטורית.

יותר משארץ ישראל זקוקה להם הרי שהם, אם רצונם להיות חלק משורשיו של העם העתיק והמיוחד, זקוקים לארץ ישראל. החורבן, הנטישה והניתוק ממעיינות הנצח של העם היהודי, הם סכנה גדולה ממלחמה בטרור לשמותיו השונים.