כולנו מכירים את אגדת קמצא וּבר קמצא שבגלל שנאת חינם גרמה לחורבן הבית. צריך לומר שהאבלות הלאומית היא לא רק על החורבן שהתרחש לפני כאלפיים שנה. חז"ל הצביעו על כך, שדור שבית המקדש לא נבנה בימיו כאילו חרַב בימיו. משמע שהאבלות היא עלינו בהווה, על ימינו אנו, על גורמי החורבן שלא תוקנו עדיין, ואשר תיקונם יוביל לבניין הבית השלישי. זה האתגר הניצב לפנינו - לתקן. המסקנה המתבקשת היא שאהבת חינם תוביל לגאולה השלימה. כך גם שמירת שבת, צניעות ועוד יתרמו אף הן לבניין המקדש. הדבר נכון גם לגבי שאר אגדות החורבן, על שלל מִסריהן העשירים, שהם רלוונטיים גם בזמננו ומאתגרים אותנו בכל ימות השנה.
למה צחק רבי עקיבא?
בגמרא מסופר על רב שהלך עם תלמידיו בדרך. לפתע ראו נִבְלַת כלב. אמרו התלמידים "כמה ריחה רע". אמר הרב: רְאוּ כמה שיניה צחורות"! מדובר בנבלה המדיפה צחנה רבה. אולם מתברר שהכל תלוי בעיני המתבונן. בעוד התלמידים באופן טבעי מתמקדים בצחנה הבלתי נסבלת שנודפת מהנבלה, הרב בוחר דווקא גם בתוך הסיטואציה הדוחה של צחנה מנבלה, להתמקד בפרטים היפים הקטנים, ולראות את שיניה הלבנות ולחייך. כי מתי נחשפות השיניים? כשמחייכים. ובקיצור, הרב משַדר לתלמידיו מֶסר אופטימי וּמבט חיובי בכל מצב - אפילו במצבי מוות.
תשאלו, מה הקשר של הסיפור לחורבן? המדרש מספר שרבי עקיבא עלה עִם שני חכמים להר-הבית הֶחרֵב. המחזה שנגלה לעיניהם היה קורע לב. האתר הקדוש ביותר לעם היהודי, הר-הבית, נחשף במלוא קלונו ושִממונו. לא כהנים, אלא שועלים הילכו בו. פרצו החכמים בבכי, אולם רבי עקיבא, האופטימיסט ללא תקנה, צחק. אמרו לו החכמים: מפני מה אתה צוחק? אמר להם: וּמפני מה אתם בוכים? אמרו לו: שועלים מהלכים בהר הקדוש ולא נבכה? אמר להם: היא הנותנת. כשם שנתקיימה נבואת הפורענות, כך תתקיים נבואת הגאולה" עוד יֵשבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים... וילדים וילדות משחקים בה".
גם בסיטואציה נבזית, משפילה וּמצמררת זו של ניבּוּל וטומאת הר-הבית, רבי עקיבא מסוגל לחשוף את שיניו הצחורות וּלחייך, מתוך אמונה עמוקה שהתגשמות נבואת החורבן מבשרת את הגשמת בשורת הגאולה ונחמתה. רבי עקיבא הבין שמתוך הגלות תצמח הגאולה אומנם כעת עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוָשע, ומתוך הצרה תבקע הישועה.
מעשה בחמור, נר ותרנגול
האופטימיות המזהירה של רבי עקיבא באה לידי ביטוי לא רק במישור הלאומי אלא גם בחייו האישיים. פעם אחת הלך רבי עקיבא בדרך, והיו עימו נר, חמור ותרנגול. נר ללמוד לאורו בחושך. חמור למשא ותרנגול לקריאת השכמה.
ביקש ללון בעיר וסוֹרַב. הלך לישון בשדה. אך אז באה רוח וכיבתה את הנר. בא חתול ואכל את התרנגול ובא אריה וטרף את החמור. רבי עקיבא נותר ללא כֹּל, אך בדרכו האופטימית לא אמר נואש והפטיר: "כל מה שעשה הקב"ה הכל לטובה"! וּמאז הביטוי חתום על שמו בתולדות עמנו. ואכן, אמונתו ללא סייג בבורא, הצדיקה את עצמה.
בלילה באו חיילים לקחת בשבי את אנשי האזור, ורבי עקיבא שישן שנת ישרים, ניצל. זאת בּחסות החשיכה (הנר הכבוי) והדממה (חמור ותרנגול שנטרפו לא הסגירו אותו בקולותיהם).
וּבמישור המשפחתי הכלכלי אנו פוגשים ברבי עקיבא ורחל העניים שישנו על תבן (קש). עד שבא עני וביקש מהם מעט תבן לעריסת התינוק שנולד לו במזל טוב. נתנו לו. אמר רבי עקיבא לאשתו: ראי כמה טוב מצבנו, שהרי עני זה אפילו תבן אין לו! שתי צפרים נחתו ביד של רבי עקיבא: מצוות צדקה והכרת תודה לבורא. שִמחת עניים כבר אמרנו?
לומד ועושה: זה אותו רבי עקיבא שבעודו הוגה בתורה הקדושה, טבעה הספינה שהפליג בה בים. מה עשה? מצא קרש במים וישב עליה. ועל כל גל וגל שק) ידמו, הרכין רבי עקיבא את ראשו וזרם עימו עד שהגיע ליבשה. וכך ניצל. כלל אופטימי: לא למאבק -זְרוֹם עִם הגל וַחְַיֵה!
מעשה בנעל
וּמֶה עשתה בשורת המַלכוּת לקיסר? המדרש מספר, כי לאחר הלך אספסיאנוס הלך לרחוץ בנהר. כשיצא ביקש לנעול מנעליו. ואז קרה הדבר, ששינה את חייו וגם למרבה הצער, את פני עמנו לרעה בעקבות החורבן.
בעודו נועל נעל אחת, הגיעה אליו הבשורה שהמלך נירון מת וכי הוכתר במקומו למלך. ביקש לנעול את הנעל השנייה ולא יכול. קרא אספסיאנוס לרבי יוחנן בן זכאי לפתור לו את התעלומה המיסתורית. אמר לו הרבי "בוודאי הגיעה אליך בשורה טובה, שנאמר במשלי: 'שמועה טובה תדשן עצם'. "ומה אעשה לנעל הסוררת"? שאל הקיסר. אמר לו הרבי "יביאו לפניך אויב, או אדם שאינו לרוחך", הדיכאון הוא מתכון בדוּק להרזיית... הרגל, שנאמר(שם): "ורוח נכאה תייבש גרם". וכך, על רגל אחת (תרתי משמע) נתן רבי יוחנן לקיסר שיעור בפסיכולוגיה, כיצד להרחיב או להָצֵר את הנעל על-פי התנ"ך הכל יכול.
מעתה, היכנסו לנעליים הגדולות... בשמחה!
ולקינוח - במבט אופטימי:
חכמינו אמרו "משנכנס אדר, מרבים בשמחה.
וּמשנכנס אב, ממעטים בשמחה" -
אך תמיד בשמחה!
