מי שרוצה להבין את עומק המשבר שעובר על הציונות הדתית ביחסה למדינה, מוזמן לעלעל בעיתונות הדתית של חודש אייר ובכלל זה דפי פרשות השבוע לסוגיהם שהופצו בבתי הכנסת.
כמעט כולם עסקו בדיונים בשאלות היחס הראוי למדינה ומוסדותיה לאחר אירועי ההינתקות, היחס לחגיגות העצמאות, אמירת מי שבירך למדינה, הגיוס לצבא המדינה, אמירת ההלל בתפילת העצמאות ועוד ועוד.
נדמה לי שעומק המשבר כמו גם עובדת כישלון המאבק בהינתקות, נובע בחלקו מפרשנות מעוותת של ההשקפה המרכזית שעיצבה את גישת הציונות הדתית למדינה, הלא היא גישת הראי"ה קוק ובעיקר תפיסת בנו הרצי"ה. עיקרה של פרשנות זו הוא בהאלהת המושג "מדינה". אם תורתו של הראי"ה קוק עסקה בעיקר בעולם האידיאות, טרם הקמת המדינה,כשעיקר התייחסותה היה לערך החיובי של הציונות הכללית במובן של המהלכים שהובילה בבחינת עם השב לארצו, וראיית מהלך זה כחלק מפעמי הגאולה, תורת בנו הרצ"יה, השתכללה לראיית מדינת ישראל כשלב מרכזי בגאולה וכתופעה של קידוש השם בעולם. גישה שהובילה לנקיטת קו ממלכתי והפגנת כבוד כלפי הממשלה וראשיה.
אלא שמכאן חל שיבוש בתפיסה והראיה התיאולוגית לא הצטמצמה רק למהלך של עצם הקמת המדינה כמהלך אלוהי, ולרעיון העומד מאחורי עצם קיומה כחלק מפעמי הגאולה. הראיה התיאולוגית נמשכה גם למושג מדינה כמוסד אזרחי. לא עוד משולש עם, ארץ, הקב"ה. אלא משולש משוכלל של עם, מדינה, הקב"ה. ובמשולש זה ממוקמת המדינה כישות אלוהית לא פחות מ -"יסוד כסא כבוד ה' בעולם".
גישה זו המותחת את התיאולוגיה מהתהליכים ומהאידיאות, לישות של המדינה ומוסדותיה, גבתה מחיר יקר, גרמה למשבר אמוני וערכי, ותרמה את תרומתה לכישלון המאבק. אם הישות המוסדית של המדינה נתפסת כ"יסוד כסא ה' בעולם", לא פחות ו"כראשית צמיחת גאולתנו", מה תצפה מציבור אמוני שכזה כאשר "ראשית צמיחת גאולתנו" באה פתאום לגרשו מביתו ולהרוס את יישוביו?
תפיסה אוטופית זו של המדינה בהגות הציונות הדתית, היא אחד הסימפטומים של זווית התייחסותה למדינה. יותר משראתה עצמה חלק מהמדינה, היא עסקה בהזדהות חיצונית איתה, בהגבהת המושג "מדינה" למרומים, בהצטעצעויות מילים שונות תוך התרכזות בסמלים, ובחבישת כיפה למדינה במה שמכונה "צביון יהודי למדינה".
משחר נעוריה ראתה עצמה הציונות הדתית כשלוחה הדתית של הציונות הכללית, מול תנועות העבודה והפועלים של טרום המדינה, היא הציבה את תנועת "הפועל המזרחי". מול הציונות הכללית, היא הציבה את "הציונות הדתית", כנספח שולי לתנועה המרכזית. במקום לנצל את הצלחתה שבאה לביטוי במובילות חברתית בצבא באקדמיה, ובהתיישבות החלוצית, לכניסה למעגל המשפיע והקובע בהנהגה בעיתונות ובתקשורת ובהתמודדות פעילה בעיצוב תכני החברה והמדינה, היא התרכזה בהסתגרות בד' אמותיה הסקטורייאלים ובבניית חברה אוטופית בגבעות יהודה ושומרון.
כך נוצרו להן שתי חברות: החברה הכללית הפורקת מעצמה ערכים ונסחפת אחר מגמות פוסט ציוניות. והחברה הדתית המעמיסה על עצמה ערכים ונוטה להקצנה דתית ואוריינטציה משיחית, תוך התעסקות בחשבונות ובהתחבטות נפש ביחס ל"תפקידה". למעמד שולי זה נלווה הצורך האובססיבי למצוא חן, ולהדגיש את הנאמנות למדינה. רגשי נחיתות אלה הם שעיקרו את המאבק נגד העקירה וההינתקות, כישלון שנבע ראשית כל מהפחד התת מודע מהצלחת המאבק, ובחשש מאיבוד הלגיטימיות של הציבור הדתי לאומי בחברה הכללית. כביכול מדובר בנתין על תנאי, ולא באזרח שווה זכויות במדינה דמוקרטית שזכותו למחות ולהשפיע, ולשנות החלטות הפוגעות בזכות האזרחית היסודית ביותר.
השניות הזו שביחסה של הציונות הדתית למדינה, מחד - הגבהתה עד לכדי "יסוד כסא ה' בעולם", ומאידך - העובדה שהתייחסותה למדינה הגם שהיא עורגת ורומנטית היתה חיצונית, עיצבו שתי תגובות אופייניות לכישלון המאבק.
מחד, תגובת ההתנכרות למדינה. שהרי אם המדינה הפסיקה למלא את התפקיד שיעדנו לה להיות חלק מהישות האלוהית הנגלית בעולם, ראשית צמיחת גאולתנו, נפסיק לשיר לה שיר הלל, ונעמיד בספק את הקשר למדינה ומוסדותיה. תגובה המוחקת את יסודות ההשקפה הציונית הדתית, ומקבלת הלכה למעשה את האידיאולוגיה החרדית.
מאידך- באה תגובת הצדקת הדין, שהרי פועל יוצא מתפיסת המדינה כשלוחה של הקב"ה היא שפעולות המדינה גם הן מיוחסות אליו. גישה זו שגייסה את הקב"ה בכבודו ובעצמו לטובת ההינתקות, הביאה לביטוי את הסכנה שבתפיסת המדינה כשלוחה של הקב"ה, ובד בבד הסבירה את הבלבול שאחז בציבור, בלבול שהוביל לכישלון המאבק. שהרי מתי נדע בדיוק היכן צריך להפסיק לצעוד ולמחות ולהבין כי זה רצון הקב"ה? בכפר מימון? במחסום כיסופים? או שמא בעמונה? עד היכן להרחיק לכת במאבק ובנחישות?
דומני שהגיע זמנה של הציונות הדתית להפסיק ולהצטעצע במילים גבוהות. ולהחזיר את הפרופורציות הנכונות ביחס בין המדינה כמוסד אזרחי, כלי בלבד, לבין התהליכים שעצם קיומה מבטא. למדינה כמוסד אזרחי אין קדושה מצד עצמה. יהיה זה קצת מגוחך למקם את רוחמה אברהם, אולמרט, הירשזון, פרץ ופרס, כחלק מתפאורת "כסא כבוד ה' בעולם".
היהדות לא התרכזה מעולם בסמלים. פרשת קדושים, הפותחת בקריאה המעין סתמית הזו של "קדושים תהיו", ציירה לנו את הממלכה האידיאלית עבור הדור שיכנס לארץ, הפוקוס אינו על הכלי, המוסד. הפוקוס בממלכה האידיאלית הוא על השתתפות בבניית החברה הכללית, חברה של קדושים, חברה ערכית, ש"האני ה'", יראת אלוקים שלה, פרוסה על כל היבטי החיים בכל צעד ושעל, בשדה ובכרם, במערכת המשפט, ביחסי הורים-בנים, בחיי החברה, ביחסי עובד מעביד, אזרח וגר, זו המדינה האידיאלית. זהו האתגר האמיתי של הציונות הדתית.
