גם ביום שבו נהרגים שפע של חיילים ואזרחים, בשעה שעשרות משפחות אבלות ועשרות אלפי משפחות אחרות חרדות - המסיבה הסוערת של "כוכב נולד" ממשיכה כרגיל. בעצם בהבדל אחד - עכשיו זה "למען תושבי הצפון".
אני מודה שהדבר המסקרן אותי ביותר בתוכנית "כוכב נולד" הוא איך יסביר הפעם צביקה הדר את העובדה שביום טראגי למדינה נערכת החגיגה הבלתי נמנעת של ערוץ 2. והנה, ביום שבו נהרגים ארבעה חיילי צה"ל ושמונה תושבי הצפון, ביום בו אלפי חיילינו נלחמים בלבנון ועשרות אלפי משפחות מבוצרות במקלטים, צץ פתאום על המסך פרצופו של צביקה הדר, ובנאום מוטיבציה חדור אמונה מודיע שדווקא בגלל זה, דווקא בגלל כל הקשיים והאסונות - לא נפסיק לשיר, ושבעצם הכל בכלל מוקדש למען תושבי הצפון.
בתחילת המלחמה אפשר היה עוד לזהות אי נעימות מסויימת, הבנה שזה לא זמן לחגיגות בת"א, כשתושבי הצפון חיים בחרדה מפני הקטיושות שיורדות בממוצע של אחת בכל כמה דקות. קצוות פיו של צביקה התעוותו קצת בהתנצלות מהוססת, אם כי בעיניים ברקו עדיין הסימנים של הדולרים. אחרי הכל, צריך לעשות גמר חגיגי בניצנים? צריך. כדאי שהגמר החגיגי בניצנים יהיה לפני בוא החורף? כדאי. יש תכנון מדוקדק לעונה הבאה של "נולד לרקוד"? יש. אז אם ככה - לא נפסיק לשיר, בשום אופן לא נפסיק לשיר, ורצוי - למען תושבי הצפון.
זה היה בתחילת המלחמה. אבל עכשיו, האי-נעימות כבר נעלמה, וצביקה, תוך שכנוע פנימי עמוק, צורך ברור להתפרנס כבימי שיגרה, ובמצב רוח מרומם במיוחד, אפילו לא מרגיש צורך להתנצל. הוא רק מתאר כמה חשוב שדווקא בימים אלה, לא נפסיק לשיר, למען תושבי הצפון. והרי זאת התשובה הציונית הגאה לחיזבאללה - אם אתם תילחמו עד הלבנוני האחרון, אנחנו נמשיך לשיר עד הישראלי האחרון, והפעם זה לא רק למען תושבי הצפון שבתיהם נהרסו, ועסקיהם קרסו, וילדיהם מפתחים טראומות, אלא גם למען העקורים שגרים באוהלים או נדחפו לבית של איזה דודה מהדרום, ולמען משפחות החיילים שנהרגו היום, ולמען החיילים שנפצעו היום, שאיבדו רגל, יד או עין, ששוכבים על שולחן הניתוחים, ולמען החיילים שכרגע נלחמים עבורנו בלבנון, זה הכל מוקדש להם באהבה גדולה, אם הם יכולים לצפות.
ואז מתחילה החגיגה: לא שירי מולדת נוגים, לא משהו שמזכיר יום קשה של מלחמה, בו נהרגו חיילים ואזרחים, אלא מופע פופ חגיגי, עם שאגות הקהל, הלצות השופטים המצחיקות כתמיד, צביקה הדר המגעגע כהרגלו, ועם ישראל, או לפחות חלק ממנו, המפציץ באס.אם.אס. חגיגה אחת גדולה של עם "ערוץ 2 מרכז", בניתוק מוחלט מהיום העצוב שעבר על עם הצפון, על עם צה"ל ועל עם ישראל.
וזה כבר מתחיל להיות מטריד, ומעצבן, אפילו תושב מרכז כמוני. האם החיים שלנו הם כמו תוכניות טלוויזיה שמתחלפות במהירות? הנה נגמרו החדשות, ועכשיו הן כבר לא רלוונטיות, כי התוכנית הבאה היא חגיגה. הרוגים? לא להתבלבל - זה היה בתוכנית הקודמת בכלל. משפחות מתאבלות? בסדר, נקבל עידכון בחדשות הלילה. מלחמה? זה בערוץ 1. יש לוח שידורים, ושום דבר, ובמיוחד לא נסראללה, לא ישבש אותו. ואם תיפול קטיושה על האולפן? מה הבעיה - נערוך תחרות דואטים סביב שרידי הקטיושה, הריסות הבניין יהיו התפאורה, מיטלמן ינגן מגג של אמבולנס, והקהל ישלח אס.אם.אסים, למען תושבי הצפון. ואם אחד המועמדים, לא עלינו, ייהרג - הוא יקבל שיריון ויעבור אוטומטית לחצי הגמר, ובשום מקרה - לא נפסיק לשיר.
ולכן אולי כדאי שמישהו בארץ יגיד לאיזה מבוגר אחראי בהפקת "כוכב נולד", שזה נכון, צריך להמשיך לשיר. אבל לפעמים צריך לשנות סגנון, ווליום, אווירה. לפעמים צריך להבין שלא הכל רייטינג, ושכשחצי עם סובל, החצי השני ראוי שירפה לרגע מהאס.אם.אסים, אפילו למראית עין, וכשעולמן של משפחות חיילים נחרבות - גם הקהל באולפן יכול להיראות, לפחות להיראות, קצת פחות שמח, והשופטים יכולים להיראות, לפחות להיראות, קצת פחות משועשעים, והמנחה יכול להיראות, רק לרגע, קצת יותר מתון ומאופק. אחרי הכל, ההחלטה אם להמשיך כרגיל או לשנות סגנון בעיקבות האירועים היא לא החלטה קשה. היא החלטה קלה בדיוק כמו ההחלטה אם אנחנו עם אחד, או עמים שונים. אז משוגעים, נא להוריד ווליום, למען תושבי הצפון.
