ערב יציאתו את חברון, ערך צה"ל סיור בעיר. במהלכו התגלו מטענים ומכונת יריה המופנית אל בתי היהודים. צה"ל עזב את חברון במבצע התקפלות שכונה כזכור, "יהודה תחילה" לאמר; בכל מקום בו שקט - צה"ל מיותר. וכידוע, ערביי חברון זנחו לא מכבר את שאיפותיהם הרצחניות, וחזרו לשנן פסוקים בודהיסטים במסגדיהם בשאיפה להגיע לשלווה, לנירוונה. בשבועות האחרונים לשהיית צה"ל בעיר הפסיקו לזרוק מטענים או אף אבנים, והחלו במטחי סוכריות וזרי פרחים מבושמים.
מנהיגי הציבור הלאומי התריעו והפצירו שחברון לא תנטש, אך לשווא. בחוכמתו כי רבה פקד פואד לעזוב את העיר. שנים-עשר מטובי בנינו, דם לוחמים ומתפללים, נפלו ברובי הרוצחים הערבים. וחברון היתה כשהיתה תמיד - עיר פרעות. עיר בה האמון מתפרש כהזמנה לרצח. עיר שערבייה אינם שונים מערביי-שכם-רוצחי-מצר, הם וגם הם איבדו מזמן צלם אנוש.
בשנתיים האחרונות פיתחנו מאזן; הטרור מפגע בנו ורוצח ומפחיד - צה"ל נכנס ופוגע במחבלים הערבים. אך הטרור נמשך, ויש הקמים ואומרים שאין פתרון צבאי. עובדה, הצבא פועל והמחבלים ממשיכים. יש צדק בדברם. תבנית העבודה הזאת אינה מספקת, כי אין היא מהווה "מאזן אימה". אנחנו היחידים החוששים במשוואה הזאת. כשנפעל בדרך בה ייפגע האינטרס הערבי באמת - אז ורק אז יחזור השקט לארץ.
"עשרים ושישה פיגועי התאבדות סוכלו בשבועיים האחרונים", כך מספר השב"כ. אני מצדיע לכוחות הביטחון ויודע שהם ממלאים את תפקידם נאמנה. אך מדוע יש להם כל כך הרבה עבודה? משום שאין מורא בליבות אויבינו. הם לא מפסידים כלום.
שאיפתם של הערבים לגרשנו מארצנו. זוהי כבר לא ספקולציה של חבר כנסת, כל ילד בגן יודע זאת. זהו מאבק על ה-א-ד-מ-ה. לפיכך, לאחר כל פיגוע יש לשמוט את הקרקע תחת רגליהם ולהסב אותה למטרות ביטחון. פיגוע בחברון - מפקדה גדולה בעיר על חורבות בתי הרוצחים. פיגוע במצר - בסיס אימונים בשכם.
רק כך ינוצח הטרור.
