כשקראתי את עיתוני הבוקר שפשפתי שוב ושוב את עיני למקרא הטיעונים "כבדי המשקל" כנגד משא-ומתן עם סוריה. מתקבל הרושם שכמעט כל קברניטי המדינה חברו יחד בעצה אחת, לשכנע אותנו שאין כל ממש בהצהרה הסורית על רצונה במשא-ומתן להסדר שלום. החל מהניסיון לשכנע אותנו כי השעה עדיין לא בשלה להסכם (כאילו ולא חלפו להם 33 שנה מאז מלחמת יום כיפור העקובה מדם, בה נגר דם חללינו ברחבי רמת הגולן), המשך בהעלאת העובדה (שאין נכונה ממנה) שאסד מחמש את החיזבאללה, ומכאן ש"ברור מאליו" שאינו מתכוון באמת ובתמים להגיע להסדר עם ישראל, אלא מדובר בגימיק תקשורתי תעמולתי ותו לא.
אך הטיעון המרכזי כנגד משא-ומתן עם סוריה, היא התנגדות הקהילה הבינלאומית, לרבות צרפת, גרמניה וחשובה מכל - ארצות הברית. סוריה נחשבת כאחד מעמודי התווך של "ציר הרשע", ומדינות העולם הנאורות מבקשת לבודד אותה בזירה הבינלאומית. בשל כך עמדתו הנחרצת של נשיא ארצות הברית כנגד מהלך הידברות בין ישראל לסוריה בשעה זו.
איני מתווכחת עם העובדה שאכן מילאה סוריה ועדיין ממלאת - תפקיד מפתח בבעירה התמידית הבוערת במזרח התיכון. התפקיד שמלאה במלחמת לבנון השנייה ברור לעין כל, והיא ממשיכה לחמש את החיזבאללה ביתר שאת ולמשוך בחוטים הפוליטיים, הצבאיים והכלכליים בלבנון. על כך אין כל וויכוח.
השאלה היא - האם הימנעות ממשא-ומתן עם סוריה לאור עובדה זו, תרחיק אותה מ"ציר הרשע" או אולי דווקא להיפך. תביא לכך שבידודה בזירה הבינלאומית ידחוף אותה לזרועות אירן. אל הנישה המדינית שנוצרה כתוצאה מבידודה של סוריה בזירה הבינלאומית - תחדור ביתר קלות אירן, שתנצל את הסיטואציה לצרכיה. לטעמי, דווקא הימנעות מהידברות עם השכנה מצפון היא שתקרב את המלחמה הבאה. אני שואלת את עצמי מאין שואבים מנהיגי המדינה את "האומץ" המפוקפק לדחות על הסף הצעות הנשיא הסורי למשא-ומתן.
אך הטיעון המכעיס והמקומם ביותר לטעמי, הוא הטיעון לגבי התנגדותו של נשיא ארצות הברית. בהקשר זה ברצוני להזכיר לקוראים כי בשנת 1933 חתם חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות דאז (בפועל שר החוץ של היישוב היהודי, המדינה שבדרך) על הסכם עם ממשלת הרשע הנאצית על "הסכם ההעברה" כדי להציל את רכושם של יהודי גרמניה. וזאת, בשעה שהוטל חרם עולמי על גרמניה מצד הקהילה הבינלאומית בשל מדיניותה האנטישמית. "הסכם ההעברה" השנוי במחלוקת, הקל במידה רבה על עלייתם של עשרות אלפי העולים היקים בשנות השלושים, ותרם רבות להתפתחות היישוב היהודי בארץ בתקופתה העלייה החמישית. במקרה זה, האינטרס הלאומי הכתיב את סדר היום של התנועה הציונית ולא להיפך.
ממשלת ישראל אינה מריונטה של נשיא ארצות הברית. סדר היום הציבורי והלאומי של מדינת ישראל, אינו יכול להיות מוכתב על-ידי גורמים ושיקולים זרים. לא יעלה על הדעת להטיל את האחריות לדחיית הקריאות להסדר מדמשק, על נשיא ארצות הברית והקהילה הבינלאומית. וזאת, כפי שלא יעלה על הדעת להטיל את האחריות על תוצאות מדיניות זו, של "הפניית הגב לדמשק" על ארצות הברית.
ברור לכל כי ההשלכות הצבאיות ממהלך זה יהיו כולן באחריות מדינת ישראל ואזרחיה. לא יעלה על הדעת שגרמניה, צרפת ולחלופין ארה"ב, בת בריתנו, ישאו בתוצאות הטרגיות שעלולות לנבוע מדחיית היוזמה הסורית על הסף.
לא זו בלבד שמנהיגות מדינת ישראל אינה יודעת לצאת למלחמה - בהסתמך על תחקירי המלחמה, גרוע מזה, היא אינה יודעת כיצד לצאת לשלום.
הסדר מדיני ואפילו תהליך הידברות, יביא מן הסתם למציאות חדשה במזרח התיכון. מציאות בה תאלץ אירן לסגת במידה רבה מהעמדות הפוליטיות והצבאיות שהיא כבשה עד לרגע זה. אחת המטלות המרכזיות שלנו היא לתקוע טריז בין אירן לבין דמשק. משא-ומתן יעניק מן הסתם סיכוי לטריז כזה, ויותר מכך. הוא יעניק סיכוי להסדר שימנע את המלחמה הבאה. זוהי המחויבות המוסרית של ממשלת ישראל.
אני קוראת לאזרחי ישראל לומר לממשלה בצורה נחרצת: אסור לנו להחמיץ הזדמנות למשא-ומתן לשלום. כן למשא-ומתן. כן לסיכוי להסדר מדיני עם סוריה. תוצאות אמירת הלאו יהיו חמורות עשרת מונים מכניסה לתהליך הידברות עם סוריה.
