הנגב - יעד אסטרטגי לקיפוח בתחום הבריאות

בישראל ישנם 22,725 כלואים, מתוכם 8,130 אסירים ביטחוניים. מהממצאים עולה, כי בחלק מבתי הכלא אין נגישות לרופא מדי יום והרופא מקבל כלואים מאגף מסויים רק אחת לשבוע.

עוד נמצא, כי אומנם אסיר זכאי לסל השירותים הבסיסי הניתן על-ידי קופת חולים כללית, אולם לפי פקודת נציבות בתי הסוהר, חלות מגבלות על הצהרה זו כגון: "באיכות סבירה ובזמן סביר בכפוף לשיקול דעת רפואי ובמסגרת מקורות המימון העומדים לרשות שב"ס". מצב זה מוביל למניעת טיפולים, תלות מוחלטת בגוף הכולא בתקציבו ובמגבלותיו בקבלת שירותי הבריאות.

לטענת הרופאים לזכויות אדם, המדינה מגבילה את תנועת הבדואים על-ידי ניסיונות לרכזם בעיירות מיועדות מחד, ואי-חיבור תושבי הכפרים הבלתי מוכרים לשירותי התחבורה הציבורית הארצית. לבדואים בנגב יש ביטוח בריאות ממלכתי, אך מגבלות הניידות ושירותים ירודים בכפרים, מקשים על קבלת שירות שיוויוני והולם.

מהממצאים עולה, כי אחוז תמותת התינוקות בקרב הבדואים הוא פי שלושה מהממוצע הארצי ואחוז ילודה עם תת-משקל גבוה אצל הבדואים עומד על 9.4 לעומת 8.2 אצל כלל האוכלוסיה. בנוסף, נמצא כי 60% מהילדים המאושפזים בסורוקה הינם בדואים. בנוסף לא נמצא הבדל עקבי בשיעורי תמותת תינוקות בין יישובי הקבע והכפרים הבלתי מוכרים. לטענת עורכי הדוח, התוצאה מכך הינה שאין אפשרות להגיע לקבל את השירותים, נרשמים יותר אשפוזים ויותר תמותת תינוקות.

נציגי רופאים לזכויות אדם טוענים, כי מפברואר 2008 מוגבלת אוכלוסיית מבקשי המקלט לנוע רק צפונית לחדרה ודרומית לגדרה, וזאת למרות שאת שירותי הבריאות ואת שאר השירותים החברתיים הם מקבלים מארגונים חברתיים באזור המרכז.

כמו-כן, הם טוענים כי רוב מבקשי המקלט, אינם ניהנים מביטוח בריאות ומקבלים שירותי בריאות רק על-פי חוק זכויות החולה כאשר הם מגיעים לחדרי המיון במקרים דחופים. מדיניות רשות ההגירה ומשרד הבריאות חוסמת את דרכם של חולים כרוניים לטיפולים בבתי חולים. כתוצאה מכך, הפליטים מוותרים על טיפולים רפואיים כדי להימנע ממעצר וכליאה.

רופאים לזכויות אדם טוענים, כי ישראל אינה מכירה במחויבותה לזכות לבריאות של הפלשתינים ולפיכך מספקת להם שירותים רק תמורת תשלום. כמו-כן, גם הגעה למרכזים רפואיים פלשתינים או זרים נמנעת באופן מסיבי מהאוכלוסיה הפלשתינית כחלק ממדיניות השב"כ האוסר תנועתם. עוד עולה, כי ביטוח הבריאות הפלשתיני מוגבל בשירותיו וכמו-כן נמצא כי אחוז החולים שיציאתם מעזה נדחית על-ידי ישראל עולה בהתמדה: בפברואר 2009 עמד מספר זה על 45%.

לדברי עורכי הדוח, הניתוק של השטחים הכבושים אלה מאלה, הניתוק שלהם מישראל ושליטתה של זו בתנועתם של תושביהם למדינות אחרות, ומדיניות ישראל בשטחים הכבושים, מובילים לכך שאיכות ורמת שירותי הבריאות אותם מקבלים הפלשתינים, תלויים במיקום הגיאוגרפי שלהם. למרות שכל הפלשתינים כפופים למערכת בריאות פלשתינית אחת, קיים פער משמעותי בין שירותי הבריאות הניתנים בעזה, בגדה ובירושלים המזרחית. התוצאה המתקבלת מכך הינה אי קבלת שירותים חיוניים, מצילי חיים ואחרים.

המסקנה שעולה מתוך הדוח, הינה כי בעוד הממשלה אינה שמה לעצמה למטרה את סגירת או צמצום הפערים בנגישות לבריאות בין פריפריה למרכז, ובוודאי שלא באשר למיעוט הערבי בישראל, הרי שבמקרים אחרים: כפרים בלתי מוכרים בנגב, מבקשי מקלט, כלואים, ופלשתינים בשטחים הכבושים, היא אף נוקטת פעולות יזומות המערימות מכשולים על הנגישות לבריאות.

הדס זיו, מנכ"ל רופאים לזכויות אדם, ציינה כי "בישראל מערכת הבריאות היא מהטובות שיש, ואולם על-מנת שכל המבוטחים יוכלו ליהנות ממנה, על המדינה להציב את השוויון בנגישות לבריאות כיעד מרכזי ולחדול לעשות שימוש לרעה בהפרדה הגאוגרפית".