מיסטר עזמי וד"ר בשארה

קשה להצביע על נקודת הזמן המדויקת שבה חצה ח"כ עזמי בשארה בתודעה הערבית את הקו העדין שבין חשוד בשיתוף פעולה עם "האויב הציוני" למעמד של "גייס חמישי". החברה הערבית הישראלית איננה יודעת רחם גם כשמדובר בשמועות בלבד. עזמי בשארה, נוצרי, איננו אהוד בלשון המעטה על הרוב המוסלמי בישראל. הוא תמיד ייחשד בשיתוף פעולה של "בן מיעוטים בריבוע", נוצרי החי בתוך מיעוט ערבי. לא מעט אנשים שנחשדו בעבר בשיתוף פעולה עם ישראל ונחשפו, הבינו שהתנאי האולטימטיבי לקבלת רהביליטציה בתוך חברתם הוא בהפגנת לאומנות בוטה ואף למעלה מזה. בפארפראזה על אמירה אחרת ניתן לומר "כשחינך הלאומי סר, זה לא כבוד למגזר".

כדי להבין טוב יותר מדוע סר חינו הלאומי של ח"כ עזמי בשארה צריך לשוב אל שורת אירועים שהתרחשו בסוף שנת 1999. ב-11 בדצמבר אותה שנה פרסם השבועון הספרותי היוצא לאור בדמשק, "אל אוסבוע אל אדבי", מאמר מפרי עטו של נשיא אגודת הסופרים הסורים עלי עורסאן. עורסאן, הדהים במאמר תוקפני ומעליב כלפי בשארה והבליט נקודה שהיכתה גלים בכל בעולם הערבי: "עזמי בשארה", הוא טען, "משמש צינור תקשורת רשמי בין ממשלת ישראל להנהגה הסורית בדמשק".

על המציאה קפצו לא מעט כלי תקשורת ערביים וביוני 2001, פרסמו אחדים מהם ובראשם העיתון הירדני "אל ראי" מאמרי התקפה ולעג לבשארה. הם ציטטו בהרחבה מקורות מוסמכים ישראלים שהודו שלא רק שעזמי בשארה שימש כנציג רשמי של ראש הממשלה אהוד ברק, אלא הוא אף נהג להיפגש ביחידות עם האלוף (במיל.) דני יתום, ראש המוסד לשעבר, ששימש אז כראש המטה המדיני ביטחוני של ברק וככל סוכן נאמן, הגיש ליתום דוחות כתובים אודות ביקוריו בסוריה.

הכתבים הערבים הכבירו ציטוטים מפי אישים ישראלים בולטים אודות הסקופ שנקרה להם. מזכיר הממשלה דאז יצחק הרצוג קבע שדיווחיו של בשארה היו "מעניינים". הנשיא משה קצב צוטט "שבשארה קיבל היתר בלתי רשמי לבקר בדמשק" ובכך נתן גושפנקא רשמית להיותו בתפקיד חצי רשמי. גם הח"כ מהעבודה סאלח טריף, שהתאמץ מאוד באותה תקופה להיות הראשון שיפתח את האפיק התקשורתי אל דמשק, "התלונן" תוך מחאות קולניות על כך שברק העדיף את עזמי בשארה, המזוהה עם מפלגה ערבית קיצונית על פניו של איש מפלגתו שהוא קצין צה"ל במילואים.

ואם בזה לא היה די, סקר שערך אותה עת מכון המחקר "מותגים" חשף ש 43 אחוזים מהציבור הישראלי האמין שבמגעיו עם הסורים, שימש בשארה "נציג רשמי של מדינת ישראל". מה צריך יותר מכך כדי שהציבור יאמין שמדובר באדם המקורב לשלטון הישראלי וצריך להיזהר ממנו? התקשורת הערבית בעיקר מחוץ לישראל לא יכלה להישאר אדישה לכך וכנראה שהלחץ על בשארה עשה את שלו.

והנה, רק שנה חלפה, וביוני 2002, בעת שנימק את בקשתו לפסול את רשימת בל"ד לכנסת, מציג היועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין חוות דעת של מפקד בכיר בשב"כ,"נדב", שחושף מסכת של פעילות חתרנית אנטי ישראלית קשה של... עזמי בשארה, חסרת תקדים בחריפותה ובהיקפה לגבי חבר כנסת ישראלי ולגבי נבחר ציבור.

לרבים מקרב ערביי ישראל נראה הדבר כבדיחה. כך למשל העיד "נדב" שבמהלך האינתיפאדה הציע בשארה לערפאת "לאחד את כל הכוחות המתנגדים לישראל כמו: אש"ף, החמא"ס והג'יהאד האיסלאמי לצרף אליהם את ערביי ישראל ולצאת נגד מדינת ישראל במתקפה רבתי". בחזית הלבנונית, הוחשד בשארה בלא פחות מ"שיתוף פעולה עם החיזבאללה".

אז מיהו עזמי בשארה האמיתי? ערבי פלשתיני גאה ונאמן כהגדרת תומכיו, או כזה שנותר "מחסוב על אל דולה" (מקורב לשלטון), כינוי שהודבק למשת"פים גלויים, כדברי יריביו ומבקריו. גם היום, יהיו בין ערביי ישראל ובוודאי בעולם הערבי מי שיאמרו כי "הכל מסחרה" בהתכוונם לכך שכל הספין התקשורתי אודות "היעלמותו" של בשארה הוא סיפור כיסוי לעבודתו עבור השלטונות הישראלים בבחינת "הפוך על הפוך".

לעומתם, יש המאמינים כי החשש של בשארה כי ייעצר בגין חשדות, אמת או שווא, הוא אמיתי. כך או אחרת, גם בשיא כוחו הציבורי והפרלמנטרי לא היווה עזמי בשארה "כבוד למגזר" והיום נראה כישלונו... יתום מתמיד.