"שנים הרבה מצוי אני בענייני משפט ולא זכיתי לראות החלטה מעין זו... נראה כי אצה לו הדרך לבית משפט שלערעור להסיר מעל שולחנו ובמהירות תיק נוסף, גם אם הסרתו כך יש בה פסיקה נוגדת את הדין וגרימת דיונים נוספים בערכאה אחרת". אלה דבריו של שופט בית משפט השלום בתל אביב, צבי כספי, במסגרת החלטה, בה הוא דחה את בקשתה של אחת, יונית פוזיילוב, שיפסול עצמו מלשבת לדין בתביעה, שהיא הגישה נגד אביגדור חלפון.
התביעה-עצמה היא אחת מני רבות. אין בה דבר מיוחד, הראוי להתייחסות כאן. אלא שהחלטתו של כספי חושפת נסיבות חריגות ויוצאות-דופן לחלוטין, אשר לא בכל יום, גם לא בכל יומיים, מובילות להחלטה חריפה של שופט שלום, בה הוא רואה הזדמנות "לנזוף" לא רק בבאת-כוחו של אחד מבעלי הדין, אלא גם בבית המשפט המחוזי שמעליו, ולמעשה בשופט מחוזי מסוים.
לפני זמן קצר נודע אודות מינויה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, הילה גרסטל, לנשיאת בית המשפט המחוזי החדש בפתח-תקוה. גרסטל מוכרת כשופטת ערעורים יעילה, המרבה להביא את הצדדים הנצים להסכמות, הכוללות פתרונות יצירתיים, פרי מוחה של גרסטל. גרסטל מגיעה תמיד מוכנה לכל דיון, והבקיאות שהיא מגלה בפרטי התיק לפעמים גדולה יותר מזו, שמפגינים פרקליטי הצדדים עצמם. לא אחת נשמעה ביקורת, שלפיה עובדה זו מביאה את גרסטל להפעיל על בעלי-דין "לחץ יתר", עד אשר יתרצו ויאמרו "רוצה אני". מהחלטתו הנדונה של השופט כספי מתברר, כי הביקורת על גרסטל אינה רק נחלתם של פרקליטים כאלה ואחרים, וכי במסדרונות בתי המשפט במחוז תל אביב והמרכז מסתובבים שופט או שניים עם "בטן מלאה" עליה.
פרטי תביעתה של פוזיילוב נגד חלפון אינם מעניינים, כאמור. נתייחס רק לאלה, שבלעדיהם לא ניתן להבין את הדברים. ממפאת עונייה מיוצגת פוזיילוב בתביעה על-ידי עו"ד דוריס גולשה-נצר, אשר מונתה על-ידי הלשכה לסיוע משפטי. במסגרת אותה התביעה, טען הנתבע, כי חלה עליה התיישנות וכי לפיכך דינה להידחות על הסף. כספי הורה על הגשת סיכומים בכתב. הוא קבע, כי אורך הסיכומים לא יעלה על 4 עמודים, וכי אלה יודפסו ברווח כפול. הסיכומים שהגישה פרקליטתה של פוזיילוב עמדו על 6.5 עמודים, והם הודפסו באותיות קטנות ובצפיפות. אף שבגין כך היה כספי מוסמך לחייב את התובעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה, הוא לא עשה כן, אלא רק הורה לגולשה-נצר להגיש מחדש סיכומים ערוכים כדבעי. "מהחלטה... זו... התעלמה גב' גולשה-נצר כליל", קובע כספי בהחלטתו הנוכחית, וזאת למרות שההחלטה הומצאה לידיה פעמיים. בעקבות זאת, הורה כספי על מחיקת התביעה.
או אז הגישה גולשה-נצר לכספי בקשה לעיון מחדש בהחלטתו. לאותה בקשה היא צירפה, "בדלת האחורית" וללא רשות, סיכומים בכתב, שהיו זהים לחלוטין לאלה, שהיא הגישה קודם לכן "תוך צמצום השורות והארכת דפי הדפוס". כספי דחה את הבקשה. על פסק-דינו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. "בית המשפט שלערעור (כב' השופטת גרסטל), כדרכו, לא מצא לנכון לדון בערעור לגופו, מסיבותיו שלו", כך כספי. "במקום זאת 'הציע' בית המשפט שלערעור 'הצעה' שהתקבלה ב'הסכמה' ולפיה נקבע כי פסק הדין... יתבטל, ובית משפט זה יוכל לעשות אחת משלוש:". האפשרויות שעמדו בפני כספי, בהתאם לפסק הדין בערעור, היו להתעלם מן הסיכומים בכתב, שהגישה גולשה-נצר, לקבל אותם או את חלקם, או להורות על קיצורם. אלא שככל שכספי יבחר להתעלם מהם, יהיה עליו לכתוב פסק-דין לגופה של התביעה.
"בהחלטתו זו נתן בית המשפט המחוזי פרס לתובעת ולגב' גולשה-נצר על כך שהן מסרבות לקיים את הוראות בית משפט זה", התייחס כספי לפסק-דינה של גרסטל והמשיך "ראשית, בוטל פסק דינו של בית משפט זה, בלא הסבר ובלא הנמקה מדוע ייעשה כך; שנית, 'הוענש' בית המשפט". משמעה של האפשרות, שהעניקה גרסטל לתובעת, כך כספי, הייתה "שבית המשפט שלערעור פטר את התובעת מהגשת סיכומיה ועוד הוסיף לה בונוס בכך שהטיל על בית המשפט קמא לעשות את עבודתה במקומה".
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בערעור מחייבת את בית משפט השלום, וזאת גם אם הוא אינו מסכים עמו. כך, חזר התיק אל כספי, על-מנת שיפעל בהתאם לפסק-דינה של גרסטל. קשה להאמין, אך עו"ד גולשה-נצר שבה והגישה לכספי סיכומים בכתב, שלא בהתאם להוראתו, והוא השיב אותם לידיה, אך היא לא קיצרה אותם. "נלאיתי מעיסוק זה במעשיה המזלזלים של גב' גולשה-נצר", מתאר כספי את המשך ההשתלשלות, וסופה של החלטה, שטענת ההתיישנות, שהעלה הנתבע, נדחתה על-ידו "למרות דרך הטיעון האמורה". כספי החליט, שיש לברר את התביעה לגופה.
בכך לא הקיץ הקץ על תלאותיו. במהלך ישיבת ההוכחות ביקשה גולשה-נצר, כי כבר באותו המועד ייתן כספי פסק-דין, המקבל את התביעה. מדוע כך? "אופייני הוא לגב' גולשה-נצר להניח... שאי מסירת תצהיר מטעמו של הנתבע היה בה כדי להצדיק קבלת התביעה!", הסביר כספי. "נראה היה שגב' גולשה-נצר לא שמעה על כך שרשאי צד, בוודאי נתבע, לבחור שלא להביא ראיות או להסתפק באותן ראיות שאינן צריכות עדות... ואין באי הבאת ראיות על דרך של עדות מטעמו כדי להקים זכות למתן פסק דין לתובע, במקרה זה התובעת, שעליה מוטל נטל השכנוע". באותה הישיבה העלתה גולשה-נצר בקשות וטענות סרק נוספות, עד כי כספי דרש ממנה לתת נימוקים מדוע לא יוטלו עליה הוצאות אישיות. הוא עשה כן מתוך התחשבות בפוזיילוב-התובעת, אשר הפרוטה אינה מצויה בכיסה. "בסופו של יום 'ספג' בית המשפט גם הפרעה זו", ולא הטיל הוצאות כלל.
"במהלך הדיון התברר לבית המשפט עניין חמור, המשיך כספי את מה שנראה כ"טלנובלה בדיונית". לתצהיר העדות הראשית של פוזיילוב צורפה חוות-דעת של שמאי, אשר סומנה כנספח ה' לתצהיר. אף שאין זו הדרך הנכונה להגשת חוות-דעת של מומחה, ראה כספי להתעלם מכך, בקובעו ש"נוהג הוא בידי חלק מעורכי הדין, שאינם בקיאים דיים בדיני הראיות וסדרי הדיון, לעשות כן, ובסופו של יום אין בכך רע אם ממילא מגיע המומחה להיחקר על חוות דעתו ובכך באים הדברים על תיקונם". ואם כן, מה הגילוי החמור? בצמוד לחוות הדעת צורפו לתצהיר תמונות, ומאופן צירופן ניתן היה להבין, שהן מהוות חלק בלתי נפרד מחוות הדעת. רק במהלך החקירה הנגדית של השמאי התברר, כי הוא כלל לא צילם אותן.
"דבר זה נחזה על-ידי להיות חמור ביותר עד כדי מעשה של זיוף או 'מעין זיוף'", קבע כספי בפסק-דינו בתביעה. לצד דחיית התביעה, הוא הורה, בפסק הדין, למזכיר הראשי של בית המשפט להעביר עותק ממנו לממונה על לשכת הסיוע המשפטי, על-מנת שזה ישקול המשך העסקתה של עו"ד גולשה-נצר בשירותי הלשכה, לאור התנהגותה החמורה. על פסק הדין הוגשו שני ערעורים. האחד, ערעורה של פוזיילוב על דחיית התביעה. השני, ערעורה של עו"ד גולשה-נצר, בו היא ביקשה לבטל את הקביעות בפסק הדין, המייחסות לה מעשים חמורים בנוגע לצירוף התמונות לתצהיר.
גם ערעורים אלה באו בפני גרסטל. "אין מנוס אלא לתאר את דרך התנהלותה של ערכאת הערעור גם באשר לשני ערעורים אלה", רמז כספי על דעתו גם בנוגע אליה. כבר בישיבת "קדם הערעור", בערעורה של פוזיילוב, קיבלה גרסטל את הערעור, וזאת למרות העובדה, שהמשיב בערעור כלל לא נכח בדיון. באותו הדיון ראתה גרסטל להציע, כי מאחר שפוזיילוב טענה שיש באפשרותה להביא שני עדים נוספים, שעדותם חיונית "כדי להפריך את גרסת המשיב", יבוטל פסק הדין, ויהיה על בית משפט השלום לשמוע את שני העדים הנוספים, "וכל צד ישמור לעצמו כל טענה מטענותיו וכל זכות מזכויותיו. לאחר עדותו של העד ישלימו הצדדים את סיכומיהם ויינתן פסק דין". שוב הוחזר התיק לכספי, אשר מחויב לנהוג בהתאם.
על החלטה זו כתב כספי את הדברים, שצוטטו בתחילת הרשימה. בהחלטתו (כזכור בבקשת פסילה) הוא מוסיף ומביע תמיהה על כך שגרסטל קיבלה את טענותיה של פוזיילוב, בנוגע לעדים הנוספים, חרף העובדה שזו לא הגישה תצהיר, אף לא הסבירה מדוע עדים אלה, אשר עובדת קיומם הייתה ידועה לה בעת ניהול המשפט, לא נשמעו בזמן המתאים לכך. על סמך אלה "מחליט בית המשפט שלערעור על-פי 'הצעה' משלו, לבטל פסק דין של ערכאה קודמת וכל זאת בניגוד לכל כללי הבאת ראיות בערעור". כספי הפנה את תשומת הלב גם לכך, שגרסטל קבעה, כי שמיעת העדים חיונית לשם הפרכת גרסתו של הנתבע, "אלא שכזכור, לא הביא הנתבע ראיות מטעמו... איזו גרסה 'הציע' בית המשפט שלערעור לאפשר לתובעת להפריך?", תמה.
"נראה כי אצה לו הדרך לבית משפט שלערעור להסיר מעל שולחנו ובמהירות תיק נוסף, גם אם הסרתו כך יש בה פסיקה נוגדת את הדין וגרימת דיונים נוספים בערכאה אחרת", לא הותיר כספי ספק בנוגע לדעתו על התנהלותה של גרסטל. את כל אלה הגדיר כספי כ"קדימון" בלבד, שנועד להבנת הגישה, בה נקטה גרסטל בערעורה של עו"ד גולשה-נצר. "גם ערעור זה התקבל ללא כל טיעון ובלא שבית המשפט שלערעור ייתן דעתו למהות הדברים העומדים לדיון", פתח כספי גם בכך. וכיצד התקבל ערעור זה? המשיבים בערעורה של גולשה-נצר היו הנתבע-חלפון ומדינת ישראל (שצורפה לאור זאת שהערעור הופנה כלפי קביעות, שלא נגעו לתובעת ולנתבע). הנתבע-חלפון הודיע לגרסטל, כי "אין לו עניין בערעור והוא נעתר לתחנוניה של גב' גולשה-נצר לכך שיסכים לקבלתו הואיל וקביעות בית המשפט (בית משפט זה) פוגעות בפרנסתה". מעניינת יותר תגובתה של המדינה, אשר למעשה צורפה כמשיבה על-מנת להגן על קביעותיו של כספי, ואשר בחרה שלא להתערב בדיונים.
משלא הועלתה התנגדות לקבלת הערעור - כספי הרי לא היה זכאי להשמיע את קולו והמדינה לא עשתה כן במקומו - קבעה גרסטל, כי נוכח עובדה זו "ולאחר עיון בפסק הדין", הערעור מתקבל והורתה על ביטול כל הקביעות בפסק הדין, המייחסות לגולשה-נצר מעשים חמורים. "ושוב קיבלה גב' גולשה-נצר מבית המשפט שלערעור לגיטימציה לעשות ככל העולה על רוחה בדיונים", התרעם כספי. "תהיה אשר תהיה פסיקת בית משפט זה, יוגש ערעור, הערעור יתקבל 'בהסכמה' או 'לאחר עיון בפסק הדין' והעניין יוחזר לבית משפט קמא; כך דרכה של ערכאת הערעור", הוסיף. כספי לא הסתפק בכך. "מה למד בית המשפט שלערעור 'מעיון בפסק הדין?", שאל. "הרי פסק הדין אינו מוטעה מעצם טיבו כאשר בית המשפט, הח"מ, קבע כי הוטעה על-ידי גב' גולשה-נצר; האם ניתן ללמוד מפסק הדין כי בית המשפט לא הוטעה?".
בהחלטתו מפרט כספי כיצד, עו"ד גולשה-נצר הטעתה, למעשה, גם את גרסטל ולא רק אותו. "זו לא נתנה כלל את דעתה להטעיה זו, כפי שעולה מהחלטתה, שכן ביטול פסק הדין היה בעיקר, כפי שנחזה, פועל יוצא מהרצון להפטר מהתיק יותר מאשר דיון לגופו", המשיך ללא רחם. לאחר פירוט הדברים ולאחר שהראה כיצד אין ממש ב "טיעונה המרגש", של גולשה-נצר בנוגע לצירופן לתצהיר של התמונות, סיכם כספי: "לצערי, לא נתן בית המשפט שלערעור את דעתו לכל אלה; הוא לא בחן באופן ממשי את כתב הערעור, הוא לא התייחס לעובדות ורק הסיר מעל דרכו את הערעור... בדרך המהירה ביותר תוך שהוא פוגע בערכאה הראשונה, שפסק דינה נותר ללא הגנה".
מודע, ככל הנראה לחריגותן של התבטאויותיו כלפי גרסטל, ראה כספי להסביר, כי דבריו אלה לא נועדו אלא לבטא את זאת, שבמתן לגיטימציה למעשיה של גולשה-נצר, "הובילה" אותה גרסטל להגיש את הבקשה לפסילתו. "שאם התקבל ערעורה השלישי, פרוש הדבר הוא שבית משפט זה מתנכל לה, לכאורה, על לא עוול בכפה".
לאחר שהוציא את אשר על לבו, נפנה כספי לנמק את דחיית בקשת הפסילה. "מעשיה של גב' גולשה-נצר, יהיו רעים בעיני ככל שיהיו, אינם מעשיה של התובעת ונראה לי כי ניתן לראות כבר מהחלטותיי הקודמות, ככל שנגעו לגוף הסכסוך, שלא היה בהן דבר לגוף העניין שהושפע ממעשיה ומחדליה של גב' גולשה-נצר", פתח. הוא קבע, שמובן לו, שגולשה-נצר אינה שבעת רצון מהמשך ניהול המשפט בפניו, לאחר ההערות החמורות, שהוא העיר לה באשר להתנהגותה. "אלא שאי שביעות רצון כזו, כמו גם עצם הערות בית המשפט אין בהם כדי להקים עילת פסלות ראויה", הוסיף. כספי סקר את הפסיקה הרלוונטית, שלפיה המבחן הוא מבחן החשש הממשי, להבדיל מהחשש הסביר, למשוא פנים בניהול המשפט. הוא קבע, כי חשש שכזה לא מתקיים.
"ברור הוא שאין בבקשה ולא כלום", ביקש כספי לסכם את החלטתו. מייד נמלך בדעתו: "בכך לא דייקתי", מיהר להוסיף. "אין בבקשה ולא כלום לעניין עילת הפסלות; יש בה רב מבחינת מטרתה; המטרה האמיתית העומדת בפני גב' גולשה-נצר היא 'להעמיד את בית המשפט במקום'; היינו, לגרום לבית המשפט ללכת בתלם שבו מבקשת היא להוליך אותו, תוך הפחדתו או הטלת מורא עליו, מכך שאם לא ייעשה כן, יבולע לבית המשפט!!". כספי ציין את זאת, שבמקביל להגשת בקשת הפסילה, הגישה גולשה-נצר תלונה לנציבת קבילות הציבור על שופטים.
"ויכול ותשאל השאלה מדוע אמשיך לדון... בייחוד כאשר הצד שכנגד אינו מגלה כל עניין בשאלה האם ידון מותב זה בתיק אם לאו", המשיך כספי וביקש להסביר, שאין המדובר ב"היאחזות בקרנות המזבח". ההסבר מורכב משניים: תחילה, "לא מהראוי הוא שהתנהגותה של גולשה-נצר תזכה אותה ביכולת ואפשרות להשפיע על הדיון על-ידי קביעה עקיפה של המותב אשר ידון בו". ושנית, "סדרי המשפט ייפגעו אם יפסול עצמו בית המשפט מלדון בתיק מקום שאין הוא מעוניין להמשיך לדון, בהעדר קיומה של עילת פסלות ראויה". כספי הזכיר את ההלכה, שלפיה שופט אינו רשאי לפסול עצמו, אלא אם מתקיימים הנתונים האובייקטיביים, המצביעים על אפשרות ממשית למשוא פנים. "אין בית משפט זה חופשי להשתחרר מהדיון בתיק זה ואם יעשה כן, יפגע הסדר הנכון של הדיון השיפוטי ושל המערכת השיפוטית; לא יתכן שטענת הפסלות תהיה בגדר חי היוצר את עצמו, היינו, שעל השופט לפסול עצמו... מעצם העובדה שהועלתה כלפיו טענת פסלות".
"כתיבת החלטה זו דרשה, כפי העולה ממנה, זמן שיפוטי רב", החל כספי לנמק את זאת שלראשונה הוא החליט לחייב את התובעת הענייה בהוצאות הבקשה. הוא הזכיר את ההתראות הרבות, שהוא התרה בגולשה-נצר בעניין פסיקת הוצאות ושלא הועילו. "נראה כי הגיעה העת לשים קץ לגישה זו שלא הניבה אלא בקשת סרק ואי ציות הולך ונמשך להוראות בית המשפט", סיכם וחייב את פוזיילוב בהוצאות בשיעור... 2,500 שקלים. "נמנעתי עד היום מלהטיל הוצאות על התובעת עקב עונייה, ועל גב' גולשה-נצר עצמה, בהיותה עורכת דין; וכך יצאו זו גם זו 'נקיות' ולא עוד", היה כספי נחרץ. הוא שלח רמז עבה אל פוזיילוב, בהוסיפו "יחליטו בעצמן [פוזיילוב וגולשה-נצר - א"ט'] כיצד ומי תשא בפועל בתשלום המוטל על התובעת לפי החלטה זו". הוא סיים בקובעו, כי אם הסכום (הסמלי) לא ישולם בתוך חודש, תמחק התביעה.
החלטתו של כספי חריגה עד מאוד. הלשון החריפה, בה הוא נקט, מעידה, ככל הנראה, על תסכול מתמשך, שהלך וגדל עד ה"התפוצצות", הנוכחית. האם כספי מדבר רק בשמו? האם שופטים אחרים, שקראו את החלטתו, חיככו ידיהם בסיפוק והודו לו בלבם, על שהוציא עבורם את הערמונים מהאש? קשה להאמין שיוגש ערעור על ההחלטה. אם ערעור שכזה יוגש, יהיה על נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, לפלס את דרכה, בזהירות רבה, בתוך שדה המוקשים, בו היא תמצא את עצמה. ימים יגידו אם המדובר בהחלטה, שתשקע בתהומות הנשייה ושתשכח, שמא בהחלטה שתעורר הדים. ימים יגידו אם השופט צבי כספי ישלם מחיר כלשהו על שהיה הראשון, שהעז לבטא, בפומבי ובאופן רשמי, תסכולים שככל הנראה שכנו בקרוב משך תקופה ארוכה, ולכבס ברבים את הכביסה, המיוחדת ליחסי הגומלין שבין שופטי בית המשפט המחוזי לבין שופטי בית משפט השלום (ת"א 61865/97; בש"א 154422/07).
