החלטה בלתי נתפסת

לטעמי, חטא מני מזוז (ואני מבקשת להאמין שלא בזדון), באותו חטא שבו חטא, לצורך העניין, משה קצב. הוא מבדיל בין אדם לאדם, בין בעל שררה לאדם פשוט. הוא רואה בבעלי השררה כמורמים מעם, מגלה סלחנות לפשעיהם, ובכך מעניק להם בעקיפין "זכויות" ולגיטימיות למעשים קשים בחומרתם. פשעים מיניים שאינם אפשריים, ובצדק, לבני תמותה רגילים.

ראשית, אחזור על השאלה ששאל הבוקר הנשיא (בדימ.) אפרים קציר: האם הוקם מוסד הנשיאות בשביל משה קצב? ברור שזהו תפקיד סמלי המייצג את פניה היפות והממלכתיות של מדינת ישראל, והוא, במעשיו הנלוזים הכתים את התפקיד ואותנו, את אזרחי מדינת ישראל. משה קצב במעשיו מסמל תפיסה מחשבתית הקובעת שאנחנו אזרחי ישראל, ומוסד הנשיאות, עובדים בשבילו, קיימים כדי לספק את מאווייו וצרכיו, ולא להפך.

ובהיפוך תפקידים, אבקש לשאול את היועץ המשפטי הנכבד את אותה השאלה: אדוני היועץ שקול הדעת? מי עובד כאן אצל מי? האם אתה מייצג את אזרחי ישראל ואת הנורמות האנושיות והמוסריות המתוקנות, או שמא אתה מייצג ערכים ואינטרסים אחרים. להזכירך שאתה "עובד אצלנו" ותפקידך לייצג את החוק ואינטרס הציבור.

מתקבל הרושם שהיועץ הנכבד חטא (ושוב, אבקש להאמין שלא ביודעין), באימוץ נורמות וערכים קלוקלים של מוסר כפול, של איפה ואיפה, בדיוק כפי שעשה למרבה הפלצות משה קצב. אבקש ממנו להביט במראה ולשאול את עצמו את השאלה: לו היה מונח לפניו תיק החקירה ללא שם החשוד העיקרי, האם היה מגיע לאותה קביעה? ויותר מזה. האם האינטרס הציבורי מחייב במקרה זה "סלחנות", או שמא בדיוק ההפך- החמרה. וזאת, דווקא משום שמדובר בשמה הטוב של מדינת ישראל, שנרמס בראש חוצות. בשל העובדה שמדובר בניצול המעמד והממלכתיות לביצוע פשעים מיניים, בחסות המעמד הרם ודגל מדינת ישראל. לתפיסתי, חמור הפשע על אחת כמה וכמה.

וכל זאת, עוד לפני שדיברנו על ההשלכה הגורפת שיש לכך על עברייני המין, ועבריינים בפוטנציה, שזוכים לעידוד ישיר ועקיף למעשיהם, והמסר הסלחני מצד מני מזוז מעודד תקיפות מיניות בעתיד.

ומה על הקורבנות בגוף, ובעיקר בנפש, שנושאות צלקות אלו בנפשן במשך שנים ארוכות, שמשלמות את מחיר הוויתור וקלות הדעת הבלתי נתפסת שזוכים לו עברייני המין מצד רשויות החוק? מתקבל הרושם שהחלטה זו מחזירה אותנו שנים רבות לאחור. עמל של שנים ביצירת דעת קהל השוללת ורואה בחומרה הטרדות מיניות, מעשים מגונים ופשעי מין - ירד בהנף יד לטמיון.

אני רוצה להאמין שמעז ייצא מתוק. דווקא הפסיקה המקוממת הזו, תעיר מרבצה את השדים הרדומים הקיימים בציבוריות הישראלית. נורמות המוסר, ההיגיון, הפרופורציות הנכונות, ויותר מכל - הצדק, יגברו על כל שיקול זר אחר. מחאה ציבורית שכבר החלה, תוביל לשינוי ההחלטה השגויה והתמוהה, ותחזיר לאזרחי ישראל את דמותם המוסרית שהושחתה.