תיק הרצח של עביר ארמין

כמה עצוב להיווכח שמספר המשתמטים מן השירות בצבא הכיבוש הוא כה נמוך, ושבעצם אין שום פגיעה במוטיבציה של ילדי ישראל לעטות על עצמם את מדי הברוטליות.

פרופסור סטיוארט כהן מאוניברסיטת בר-אילן מנחם אותנו בהכריזו שהאשמה נעוצה בריבוי מספר החרדים שאינם מתגייסים ומודיע שצבא ארצות הברית היה גאה באחוז משתמטים כה נמוך במלחמת ויאטנם. אולי כדאי דווקא ללמוד משהו מן האמריקנים של שנות השישים, או אף מן היהודים החרדים לשלום ילדיהם.

כשנודעו ממדי ה'השתמטות' הוזמנתי לתוכניתו של עודד שחר "פוליטיקה" בתור אם שלא תתיר לבנה (בן 15 היום) להתגייס. חוץ ממני, כך נאמר לי במסע שכנוע ארוך, הוזמנו רק גברים ורובם גנרלים שוחרי מלחמה כמו אפי איתם ויוסי פלד. לאחר ששוכנעתי שחלקי בתוכנית חשוב ומכריע, הסכמתי. התחקירנית שאלה אותי מדוע לא אתיר לבני להתגייס. הסברתי לה שצבא שעוסק כבר ארבעים שנה בהתעללות שיטתית וגוברת באוכלוסיה אזרחית, (התעללות שמשום מה גם עיתונאי אמיץ כגדעון לוי מכנה אותה בשם המוזר "שיטור").

צבא שמחנך את חייליו שהרג ילדים פלשתינים ומגיניהם - כדוגמת ריצ'ל קורי וג'יימס מילר - איננו פשע, צבא שאיש ממצביאיו לא נענש ולא ייענש לעולם על פשעים נגד האנושות, איננו המקום הראוי לבני שחונך לאהבת אדם, שרבים מחבריו ומחברי אחיו והוריו הם פלשתינים הנתונים לאותו משטר טרור של עינויים יומיומיים. אחרי חצי שעה התבשרתי שעל אף תרומתי המכרעת אין די כיסאות על הבמה.

ימים אחדים לאחר מכן התבשרנו במהדורת חדשות נידחת שנסגר תיק הרצח של עביר ארמין, שנורתה בראשה על-ידי חייל מג"ב בצאתה מבית הספר. מדינת ישראל לא השכילה, על אף האמצעים הטכנולוגיים המזהירים שיש בידה כשהיא מבקשת להסיר אשמה מחייליה היהודים, לקבוע אם החור שבראשה של עביר הקטנה אכן נגרם על-ידי כדור או על-ידי אבן. זאת על אף קביעתו של פתולוג בכיר, שעבד שנים רבות במכון לרפואה משפטית.

אחת הטענות נגד המשתמטים היא, שהם חדלו להאמין ב'ערכים' כגון הקרבה. הקרבתו של מי בדיוק? על איזה מזבח? לאיזה אל? חיילי ישראל נקראים להקריב ילדים, הורים, מתנדבים, ולעתים את עצמם על מזבח המגלומניה של קברניטי המדינה הזחוחים והמושחתים, שהצליחו להפוך את כל הארץ הזאת למזבח אחד גדול שעליו נטבחים ילדי זולתם לכבוד אל המוות.

ילדים, עוברים ויילודים נשלחים יום יום בקור רוח לאכלס את ממלכת הילדים המתים הגדלה והולכת תחת רגלינו. ואיש לא אשם במותם, איש לא נענש מעולם על רצח ילד פלשתיני. המדינה דואגת למשרתיה, לפעמים. פעמים אחרות היא מקריבה אף אותם, באותו קור רוח ומאותן סיבות.

והרוצחים? מה איתם? האם הם יודעים שפשעו? האם הם מתהפכים בלילות על משכבם? האם טורדות אותם תמונות הגופות הקטנות המפרפרות וצונחות תחת רוביהם, פצצותיהם, פגזיהם? מן הסתם לא. הרי לא ידוע על אף חייל שבא והסגיר את עצמו והביע חרטה על מעשיו. זו ההצלחה הגדולה ביותר של החינוך הישראלי: ההפרדה בין דם לדם, בין ילד מת לילד מת, והחדרת הביטחון והאמונה שרצח פלשתינים וחבריהם איננו פשע.

כל מי שמתגייס לצבא יודע זאת ומוכן לזה. חצי העם! כמה מיליונים יש בחצי עם? כמה מיליונים של נערים ונערות שבכי של ילד, שייסוריה של יולדת, שתחנוניו של זקן ומוות של אלפי בני אדם תמימים פשוט לא מזיזים להם? כמה מיליונים של בני אדם שלא למדו מעולם לסרב לפקודות בלתי אנושיות בעליל גם אם הן חוקיות על-פי חוקי הגזע של מדינתם, ולומר לא למנהיגים מושחתים ולגנרלים צמאי דם?

כל הכבוד לצה"ל. כל הכבוד לחינוך הישראלי היהודי, שמצליח להנחיל את ערכי הגזענות באופן כמעט מושלם, כמעט ללא התנגדות. ואם אומנם ירצה יגאל בני להשתתף בתוכניות הצבאיות שכופים על תלמידי תיכון כבר מכיתה י', או חס וחלילה להתגייס לצבא הכיבוש וההתעללות, אראה בכך כישלון חינוכי נורא. כישלון אמהי נורא. ואם לא אעשה כל מה שביכולתי כדי למנוע ממנו להפוך לרוצח או לגופה בגיל 18 אדע שבגדתי בו ובייעודי כאם.