החיסולים בעזה - עשרות ועדות חקירה ותחקירים מלומדים לא ישנו את המנטרה של שרי ביטחון, רמטכ"לים וקצינים בכירים כאילו חיסולי הנקמה מועילים במשהו או חוסכים קרבנות לעתיד. זה היה, אולי, נכון בראשית שנות ה-70. זה אינו נכון היום. כל חיסול בשנים האחרונות, לפחות, רק הביא לתגמול קשה, קרבנות רבים, בארץ או בחו"ל, לעליית מדרגה בטרור וכל אלה לא פתרו שום דבר. אין להתנגד לפגיעה בפצצה מתקתקת, במי שבדרך לביצוע מעשה טרור ולמי שעומד לשגר או זה עתה שיגר קסאם או ירה פגז לעבר שטח ישראל, גם אם לעתים ייפגעו אזרחים בסביבתו של המפגע. אך ירי הנקמה, אפילו אם היה מוצדק מבחינת החוק או המוסר, הוא חסר תועלת, במקרה הטוב, ומזיק ברוב המקרים.
לקראת הפעולה הגדולה - אני גם מודאג מן ההקשר הפוליטי של הפעילות בעזה. למרות הרייטינג הנמוך נראה לי שאולמרט וברק מתעניינים יותר ב"הישרדות" מאשר ב"נולד לרקוד". ברק עסוק בניסיונו הנואש לחפש תירוצים שיאפשרו לו לסגת מהתחייבותו הברורה ערב ההתמודדות בסיבוב השני במפלגת העבודה לפרוש אחרי פרסום הדוח הסופי של ועדת וינוגרד. אני חושש שמחיר הנסיגה של ברק מקיום ההבטחות יהיה לא רק מחיר פוליטי. הדיבורים על "פעולה גדולה" בעזה מעוררים חשש שמא בחסות הבעיה הביטחונית יוולד התירוץ לביטול הפרישה מן הממשלה ואנו נשלם מחיר דמים עבור התרגיל הבא.
ייתכן ולא יהיה מנוס מפעולה צבאית בעזה אבל כדי להיכנס לעזה צריך לדעת מתי ואיך יוצאים ממנה. לפני פעולה רצינית צריך ברק, הממשלה והמטכ"ל לענות לשאלות הבאות:
1) האם אין דרך אחרת? למשל, מו"מ עקיף על שביתת נשק עם החמאס שתכלול את שחרור החייל החטוף, גלעד שליט, הפסקת ירי הקסאמים, הפסקת החיסולים, ביטול הסגר ופתיחת המעברים.
2) האם פעולה צבאית, בלא חזרה לכיבוש ממושך, אומנם תפתור את בעיית הקסאמים?
בלא תשובה רצינית וכנה לשאלות הללו, עם המסקנות המתחייבות, מכין לעצמו ברק את ועדת החקירה הבאה.
הפגיעה בדמוקרטיה - חוק ה"אח הגדול" שנתקבל אתמול בכנסת מהווה פגיעה קשה בחרות האדם ובדמוקרטיה בישראל. השר דיכטר, שר המשפטים פרידמן והיו"ר של ועדת החוקה בכנסת, שאיננו משפטן, אחראים לחקיקה שאין דוגמתה בכל העולם הדמוקרטי. אני בטוח שכל שונאי ביניש ואוהבי פרידמן נהנים מנחת הבוקר. אך שוחרי החופש והדמוקרטיה חייבים לשמוח שעדיין לא קוצצו סמכויות הבג"צ וכי אם יעשה שימוש לרעה בחוק הוא יועמד למבחן בג"צ, ויפה שעה אחת קודם.
מלחמת ערוץ 10 בפדופיליה- אני סולד מפדופילים ומכל פגיעה בשלומם של ילדים ונוער. אך השאלה היא האם תפקיד הטלוויזיה ליצור פרובוקציות מטעמי רייטינג ולתפוס עבריינים בפוטנציה, בשיתוף המשטרה?
מה היינו אומרים אם ערוץ 10 היה מושך בפרובוקציה צעירים לשדוד זקנים בביתם או ברחוב או מבוגרים להכות ילדים במגרש משחקים? האם תחקירנית ערוץ 10 לא עברה עבירה כאשר התחזתה לקטינה והזמינה מבוגרים בצ'אט לבוא לביתה כי הוריה בחו"ל? האם אותם מצ'וטטים היו מזמינים אותה לביתם או למלון? מסופקני.
גישתו של עיני כקרן אור - כדי שהתמונה לא תהיה שחורה כל-כך אני רוצה לציין לכף זכות את דרך סיומה של שביתת המורים העל-יסודיים. אם שואלים מי הרוויח ומי הפסיד בשביתת המורים הגדולה נראה לי כי יש רק מנצח אחד והוא עופר עיני, יו"ר ההסתדרות. לא פעם בסיום שביתה כלשהי ישנה תחושה שניתן היה להגיע לאותו סיום הרבה יותר מוקדם ואולי אף ערב פרוץ השביתה. נכון, לעתים מוכרחים להוציא קיטור. המעסיק אינו יכול לזוז מעמדתו בלי קצת שביתה ונציגי העובדים אינם יכולים להיראות כמתמסרים בקלות. לכן, לעתים שביתה של כמה ימים היא הכרחית, אך אסור שתתמשך יותר מכמה ימים בודדים שכן אחרת הנזק רב יותר מן התועלת לכל הצדדים. במקרה של המורים העל-יסודיים ברור כי ניתן היה לסיים את השביתה חודש מוקדם יותר על-פי המתווה שהציע עופר עיני ואשר התקבל בסופו של דבר.
על השאלה מי אשם בכך שהדבר לא נסתייע ניתן להשיב בנקל: כולם, חוץ מעופר עיני. סדר האשמים הוא: ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שלא התערב בסכסוך באותו מועד שעיני הגיש את תוכניתו; שרת החינוך, יולי תמיר, שהופיעה בציבור כ"שפוטה" של האוצר; הממונה על השכר באוצר, אלי כהן, וצמרת האוצר שהתנהלו במו"מ ביוהרה ובזחיחות; ואחרון, אחרון, חביב יו"ר ארגון המורים, רן ארז, שלא הבין מתי הגיע הזמן לרדת מן הסולם.
עופר עיני שהופיע במוצ"ש בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ ה-2 הרשים ביותר בדמות של מנהיג מאוזן, הפועל על בסיס עקרונות חברתיים והיודע את גבולות כוחו במציאות הנוכחית. ההסתדרות אינה כל יכולה כבעבר והכל מצטערים על כך. עיני היה מרוסן בהתבטאויותיו אך ניכר היה כי אינו מתגעגע לימיו של חיים רמון בהסתדרות ואף לא לימיו של עמיר פרץ כמנהיג עובדים. בהערת אגב שהמראיינים לא שמו אליה לב הוא אמר שהוא מתגעגע ל"הסתדרות הישנה". רבים מאלה שעינם בראשם שותפים לגעגועיו ובהם גם יו"ר ארגוני המעסיקים, שרגא ברוש, ושר האוצר, רוני בראון. הכל מבינים שעדיף לנהל מדיניות שכר, תעסוקה ורווחה מול גוף יציג אחד מאשר להתעמת עם ריבוי ארגונים כאשר צריך להיזהר מלפגוע באגו של הנהגת כל אחד מהם.
החידוש אצל עופר עיני הוא גם בהצהרתו שהוא בא לפעול לטובת החלשים ועל כן הוא תומך ומשתתף בפעילות שמארגנת חברת הכנסת, שלי יחימוביץ, למען עובדי קבלן. הוא עומד בראש המאבק למען ביטול הקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי ומודיע כי מפלגת העבודה תצביע נגד התקציב אם עוול זה לא יתוקן. הכרזתו זו בצרוף התייצבות רבים, כולל אהוד ברק, בכנס שארגנה ח"כ שלי יחימוביץ' על זכויות עובדי קבלן, עוררה מחדש תקווה, ולו קלושה, שמפלגת העבודה תחדש את סדר היום החברתי שלה. השבועיים הקרובים - בהצבעות על התקציב וחוק ההסדרים - יהיו ימי מבחן עבורה.
בנקודה אחת איני מאמין לעופר עיני שאינו מתכוון להיכנס לפוליטיקה. אבל הוא נוהג בשכל רב כאשר אינו מכריז על כך כבר כיום. כוחו היום נובע מבסיס על-מפלגתי בהסתדרות ומעורבות זהירה במפלגת העבודה בשלט-רחוק. לפוליטיקה יש לו עוד זמן
גירושי ברק מאלדד יניב - אהוד ברק, שהחליף השבוע מהלומות תקשורתיות לאחר גרושיו הפוליטיים מאלדד יניב, זקוק ליועצים מסוגו של עופר עיני לצידו - אנשים שברגע זה אינם אצים-רצים לכבוש מעמד פוליטי בשורה הראשונה אך מציבים בפני ברק את האתגר החברתי-כלכלי שבלעדיו אין לו כל סיכוי לנצח בבחירות הבאות. ברק טעה כשמינה את אלדד יניב.
בנושא זה חייבים ללמוד מניסיונם של אחרים - יועצי בחירות ומנהלי קמפיינים אינם טובים בניהול מדיניות של ראש מפלגה לאחר היבחרו ולכן מיד עם תום הבחירות יש לומר להם תודה, לפרוע את הצ'ק ולומר להתראות עד לקמפיין הבא. אהוד ברק טעה תמיד בבחירת האנשים שלצידו לאחר היבחרו ובנושא זה כבנושאים רבים אחרים הוא לא נשתנה.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
