מתנה מהטבע

אור השמש המרצד בעליצות על חלקות השדה מוצפות המים של בקעת בית-נטופה מבהיר עד כמה היו גשמים אלה מבורכים. מפאתי העיירה עראבה נפרשת הבקעה הגדולה, החרושה לתלמיה, שעל רבות מחלקותיה מבהיקים המים. הבקעה משתרעת על כ-50 אלף דונם בין הרים מוריקי מטעים, ומהווה נקודת מפלט אקולוגית חשובה ביותר.

מבעד לחלקות חורש, עצי פרי וגדרות בקר, משמרת בקעת בית-נטופה חן חקלאי עתיק שמזכיר את עמק שילה בשומרון, ולא בכדי. הגליל התחתון מיושב בצפיפות באוכלוסיה ערבית גדולה בכפרי ענק שמצמיחים מסגדים מפוארים, הנראים מרחוק כעירו של אלאדין. היישובים היהודיים הבודדים המנקדים את ראשי ההרים סביב נראים כמו תפרחת רקפות בשולי חורש ותיק וצפוף.

באופן מעניין, דווקא המציאות הדמוגרפית והפוליטית הזו משמרת מסייעת בשימור ערכי טבע באזור, ובראשם בקעת בית-נטופה. הבקעה, שרובה המכריע בבעלות 5,000 בעלי קרקע ערבים, היא הבקעה האחרונה בישראל שאיננה מנוקזת. מלבד העברת המוביל הארצי על אדמות התושבים שהופקעו, לא התערבה מדינת ישראל בטיפוח השטח החקלאי במקום, מה גם שלאור ריבוי בעלי החלקות, רבים מהם מחזיקים דונמים בודדים בלבד.

באופן זה, למעשה, ניצל השטח מכוחה הזוהר של החקלאות המודרנית האינטנסיבית, למעט שטח קטן המעובד בידי אחד הקיבוצים באזור. כך, ללא ניקוז של ממש, מצדיקה הבקעה את שמה הקדום: עם ריבוי הגשמים עולים מי התהום מעלה ומציפים את השדות. בחורפים סוערים במיוחד מוצפת הבקעה כולה, ומפלס המים מגיע עד חצי מטר ואף לכדי מטר.

כעת מוצפת הבקעה חלקית, אך עדיין אין זה דבר של מה בכך. "זו הפעם הראשונה זה שבע שנים שהבקעה מוצפת", אומר שי קורן, פקח רשות הטבע והגנים בגליל התחתון. במדיניות ה'כאילו' הישראלית, מופקד קורן לבדו על פיקוח על שטח עצום: תפיסת ציידים לא חוקיים ומשליכי פסולת, פיקוח על שמורות טבע, גנים לאומיים וערכי טבע, עריכת סקרי חי וצומח, ולעתים אפילו התעסקות עם עיתונאים.

בודד בתוך אוכלוסיה צפופה מאוד, לעתים ממורמרת, ובתוך שפע ערכי טבע והיסטוריה, לקורן יש עבודה רבה מאוד, שלא תמיד מגובה על-ידי המערכת המשפטית או משרדי ממשלה מסוימים. כך או כך, בימים מאושרים אלה של גשם ופריחה, קורן יודע ליהנות ממה שמופקד להשגחתו. בסבך תוכניות הפיתוח של החקלאים המקומיים ומשרדי הממשלה, מקווים ברשות הטבע והגנים לקדם תוכנית חקלאית-תיירותית שתקדם את איכות החקלאות מחד, אבל תותיר ככל הניתן את אופייה המסורתי, בשימת דגש על תיירות ולא על מקסום רווחים מהאדמה.

"עצם חלוקת השטח לחלקות קטנות הוא שמאפשר למקום להיות חשוב כל כך מבחינת הטבע", אומר קורן. "זה טבע שיודע כבר אלפי שנים להתקיים בסביבה חקלאית במלוא כוחו ויופיו".

הערך האקולוגי נמצא בשולי השטח, בקווי הגבול האפרפרים שמסמנים את קצות השדות – הגבולות בין החלקות שאינם מבוערים בידי החקלאים, אותם עצים ושיחים בודדים המעניקים צל לבעלי השטח, או סימן למעבר גבול. "בקעת בית-נטופה היא 'גן חיות' למינים נדירים, הן של בעלי חיים והן של צמחים", מסביר קורן. "כעת, כשהבקעה מוצפת ובעלי החלקות לא יורדים לשטח, מתקיימת רבייה של דו-חיים נדירים כמו חפריות עין-חתול וטריטונים והמון מיני צמחים נדירים, שרובם מתקיים בתפרים הלא מעובדים בין החלקות. מדובר בלא פחות מ-60 מינים".

מי שעולם הצמחים הנדירים (ה"מוגנים" מימי הילדות) שלו מסתכם בכלניות ונרקיסים, יופתע ודאי לשמוע שבישראל לא פחות מ-414 צמחי בר בסכנת הכחדה, שהם 18% מכלל הצמחים בארץ (35 מהם ייחודיים לישראל לבדה). בימים אלה חל שבוע שמירת הטבע בישראל בסימן הצמחים הנדירים, שבזכות גשמי הברכה זכו לרגע של חסד.

התחדשותן של בִּצות ובריכות מגישה סיוע משמעותי לצמחים הנדירים, לאור העובדה שכ-30% מכלל המינים ה'אדומים' (אלו הנתונים בסכנת הכחדה) הם צמחים מבתי גידול לחים, תלויי מים. הגליל, כמובן, הוא אחד האזורים העשירים בצמחים נדירים, בהם אירוסים למיניהם וסחלבים.

בשוליה של חלקה מוצפת מים נראית פריחתו הירקרקה-צהובה של אירוס הבצות. האירוס, ככל אחיו, הוא מוגן על-פי חוק, ואכן זוקף גבו בשאננות, כמי שבז לעובדה המצערת שבני מינו נעלמו כבר כמעט מכל הארץ למעט אזורים בודדים. בית-נטופה היא אחד המקומות הללו שבהם מוסיף הפרח מוזר-הגוון להתקיים, באופן מרתק.

ובעוד בבקעה עצמה מצויים נרקיסי הבצות החיווריינים זעיר כאן וזעיר שם, הרי שעל גדות המוביל הארצי החוצה את הבקעה נראים אירוסים רבים. חברת 'מקורות', המנהלת את המוביל, מסייעת לפרויקט שימור האירוסים, שהשנה צפויים לפרוח במשנה תוקף.

האירוסים מצויים במקבצים גדולים לצד כלניות ורודות, סגולות ואדומות, בתוך צמחייה דשנת-משקעים וזוהרת בירקותה על גדות תעלת המים של המוביל הארצי. ההסבר לתופעה זו נעוץ ככל הנראה בכך ששולי המוביל אינם מעובדים כלל, בעוד שבשטחי הבקעה על האירוסים להתמודד עם השטחים המעובדים.

לבניית קטנה פוסעת מהורהרת בשדהו של חקלאי שכבר לא האמין שהבקעה עוד תוצף אי פעם ונטע בו שתילי זיתים. הללו ודאי יירקבו מההשריה הבלתי צפויה, אך בעבור האנפות והברווזים, שכבר זיהו את הבקעה המוצפת והחלו להסתובב בשדה, תקופה זו היא ודאי עונג צרוף.

ברשות הטבע והגנים חל מהפך בשנים האחרונות: במקום לצלם בטלפון הנייד, חמושים הפקחים במצלמה איכותית יחסית; ובמקום מחברות, הם מסתובבים בשטח עם אוסף נתונים אלקטרוני שמזין ישירות ל-GPS כל מקבץ פרחים נדיר בשטח. למרבה הפתעתו, מגלה הפקח קורן מקבץ אירוסי ביצה שחמק ממנו בסיורים קודמים. הוא מזין את מיקומו המדויק למפה, ומסמן נקודה נוספת של חן שיש לשמור עליה בימי הקיץ, כאשר איש לא מנחש שתחת העשב היבש טמונים קני השורש של האירוסים הנכחדים.

כמו אקורדיון ענק ירוק, עשוי הגליל התחתון רכסים-רכסים וביניהם בקעות צבועות בשלל גוונים. פריחתו הלבנה של העוזרר, זר צח לא טבעי כמעט בלובנו החד, מבהיקה לצד פריחתה הצהובה-חרדלית של הקידה השעירה, הממלאת את האוויר ריח כבד ומשכר של אביב.

בשמורת הר עצמון מעטרות הרקפות, ורודות ולבנות, את מצע עלי האלון והבלוטים היבשים, והעלים האפרפרים של שערות-השולמית פרושים כמסך המשתלב עם הטפטוף העדין של מעיינות השמורה. סחלב פרפרני ורוד ועליז פורח בשולי דרך העפר אל מעיין אל-קזיזה. בגומת סלע זו מתקיימת קהילת הסלמנדרות הגדולה ביותר בגליל התחתון.

דו-חי דמוי לטאה זה, המוכר בצבעו השחור-צהוב, מתקיים בישראל בקושי הולך וגובר. כמו דו-חיים אחרים הוא הולך ונדחק, מאבד את מקורות המים ואת שטחי המחיה הקרירים והמוגנים. מאות סלמנדרות מתקיימות עדיין בפינה זו של הר עצמון המיוער, בשלושת המעיינות השקטים. הסלמנדרות משריצות ראשנים חיים, והללו שוקקים בנחת בבריכות, לראשונה זה שנים.

באופן הפוך לכל האמור לעיל, דווקא ייבושו של מעיין אל-קזיזה, לפני שלוש שנים, אִפשר את השתקמות הסלמנדרות. "בתחילה ראינו שראשני הסלמנדרות סובלים מזנבות מכורסמים, והבנו שלזה אחראיים דגי הגמבוזיה שמישהו שם במי המעיין כדי שיאכלו את זחלי היתושים". מסביר קורן, "אבל לא הייתה לנו שום הבנה מדוע במעיין אחד יש ראשני סלמנדרות ובשני אין בכלל. לאחר בדיקה התברר שמישהו הכניס דגים שונים למים – משפמנונים וקרפיון שחור ועד ציקלידים טרופיים, שנזרקו מהאקווריום הביתי. הם פשוט אכלו את הראשנים".

לאחר שמי המעיין נשאבו והדגים הוצאו, התמלאה שוב הבריכה והסלמנדרות שבו למים. הראשנים המוארכים רובצים במים הקרים באדישות, מחכים להתחממות הצפויה שתחזירם לחיים. בקרוב יבואו ימים חמים, אפילו לוהטים, שיחזירו את הסלמנדרות לסדקי הסלע, שם יבשילו עוברי הראשנים בבטן אמותיהם.

האירוסים והסחלבים, הכלניות והרקפות, הנרקיסים והנוריות – כל אלה ייבשו ויקמלו, ייעלמו מעל פני האדמה. קנים של עשב יבש יהיו כל שיישאר מהצמחים, גם הנדירים, שיסיימו את פריחתם העונתית. בבקעת בית-נטופה יעבדו הטרקטורים, הציידים יצאו לשטח, גם המטיילים. השמים יהיו נקיים מענן, ואף עגור או חסידה לא יעברו במחוג או יצפרו לשלום. קצר פה כל כך, האביב.