|
|
מנהיגות המורה לצה"ל "להכיל" התקפות וירי טילים [צילום: AP]
|
|
|
|
|
דיווחים רבים מלמדים שאת התקפת הטרור באמצעות הטרקטור בירושלים ניתן היה לעצור באיבה ולמנוע חלק מן האבדות. במרדפו אחר הטרקטור, החייל שנהג לפי המצופה מאיש ביטחון, ביקש מארבע נושאי נשק שלא פעלו את נשקם ונענה בשלילה (!). מדוע אחז בהם השיתוק בשוטרים, מאבטחים ואזרחים עד כדי כך? גם לאחר הרצח בישיבת מרכז הרב, נשמעו הסברים מדוע השוטר נמנע מ"חתירה למגע" ולא עצר ניסה לפעול להצלת חיי אזרחים. מה קרה לאנשי הביטחון הישראלים בשנת השישים לעצמאות המדינה?
ייעודו של איש ביטחון, שוטר או חייל, להיות שליח שנוטל על עצמו את סיכון חייו כדי לחצוץ בין אזרחים שאינם בני משפחתו ואין לו שום קרבה אישית אליהם לבין האויב. הפילוסופיה הבסיסית של גיוס אנשי ביטחון אומרת שקיים גוף אבסטרקטי לכאורה, שנקרא ציבור האזרחים, שקיומו ושלומו הם אינטרס משותף וקודם לשלומו הפרטי של איש הביטחון. לכן, מוצדק ששליחי הביטחון יסכנו את חייהם, ומשפחותיהם יסבלו חלילה את השכול, על-מנת שאזרחים יחיו בשלווה.
ככל הנראה תפיסה זו של מהות השירות לא הופנמה על-ידי השוטר שמשמרתו בסביבת ישיבת מרכז הרב באותו ליל דמים הוועידה לו, באקראי מבחינתו, את המשימה לממש את הייעוד הקשה ביותר שקיבל על עצמו ביום גיוסו. השוטר ההוא פעל לפי הטבע הביולוגי של כל פרט, הדואג קודם כל לגורלו וגורל צאצאיו הפרטיים. הטבע הביולוגי הוא אנוכי, ולא קיימת בו ההקרבה למען גוף אבסטרקטי דוגמת עם ישראל. אנחנו זוכרים שוטרים רבים שפעלו בניגוד לאינסטינקט הקיום הפרטי, התגברו על הפחד וסיכנו את חייהם במודע, וחולקים כבוד לזכרם. השוטרים שהיו עדים להתקפת הטרור האחרונה, גם הם לא פעלו בהחלטיות לעצירת ההתקפה, אף שהתברר שהרוצח לא היה חמוש וסיכון חייהם לא היה קיצוני.
נראה שהכשל אינו כשל אישי של השוטר הבודד אלא כשל מערכתי. אחת הדרכים להביא אנשי ביטחון לכלל פעולה מסוכנת המנוגדת לאינטסטיקט הקיום הטבעי הפרטי, היא מנהיגות שנותנת דוגמה אישית, מבהירה בכך את עליונות הערך של קיום קהל האזרחים וממילא מאפשרת הפנמת ערכי החתירה למגע, אחריות למניעת פגיעה באזרחים ונטילת סיכון חיים של השליח הלוחם.
איזה דוגמה אישית קיבלו אנשי הביטחון של ישראל בשנים האחרונות?
המנהיגות הבכירה ביותר, שאותה שומע ורואה כל אזרח ואיש ביטחון, נוהגת אחרת. כאשר האויב תוקף את עיירות הדרום, הממשלה פוקדת על צבא ההגנה לישראל להכיל את ההתקפה ומתקפלת לתוך "רגיעה". כאשר צפון הארץ הותקפה בטילים, הממשלה לא נתנה לצה"ל פקודה להסתער מיד על כל מרחבי דרום לבנון ולעצור את ההתקפה באיבה, יהיה המחיר אשר יהיה. כל מי שעקב אחר ההנהגה המדינית של ישראל בשנתיים האחרונות הבין את המסר לפיו יש לשמור את חיי החיילים ולהימנע מלסכנם בפעולות הסתערות, גם אם בינתיים נרצחים אזרחים בטרור של טילים בחיפה והצפון במשך חודש ימים. במקרים רבים הממשלה משתקת פעילות כדי למנוע פגיעה באזרחים "חפים מפשע".
כל מי שעוקב אחר מערכת המשפט הישראלית בשנים האחרונות, מקבל את הרושם שזכויות האדם של הטרוריסט בפוטנציה גוברות על סיכון החיים של האזרח הישראלי. המסר הבלתי נמנע שנקלט אצל שוטרים הוא כפול: ראשית, חיי אנשי הביטחון כה יקרים שאין לסכנם גם במחיר אבדן חיי אזרחים ושנית, פעולה הגנתית עשויה להובילם אל בית הדין. זהו היפוך התפיסה הבסיסית ביותר של הפעלת כוחות ביטחון.
נראה לי שהשוטרים הפנימו היטב את המסרים של המנהיגות. מסרים הצהרתיים אינם נקלטים. הפעולות בשטח הן המסרים, הן גלויות ומובנות לכל והן מהוות מסר מכריע וקליט. אם כן, השוטרים והמאבטחים שלא פעלו כפי שציפו מהם יכולים לטעון להגנתם שהם פעלו ב"רוח המפקד". את הלקח העיקרי צריכים להפיק מי שיושבים היום בגבעת רם וקיבלו על עצמם את האחריות להנהגת כוחות הביטחון. עליהם להבין את אחריותם וכיצד חילחלו מסריהם עד לדרגות הנמוכות. האם יפיקו את הלקח היחיד המתבקש מכשלון מתמשך ונורא זה?
