|
|
לא לבד [צילום: מוזיאון השואה, וושינגטון]
|
|
|
|
|
קיים קשר מובהק בין אופן הימצאותו של הורה בתקופת השואה, בגפו או עם קרובי משפחה, לבין סימפטומים של חרדה ודיכאון אצל ילדיו. כך עולה ממחקר שמתפרסם לקראת יום השואה. המחקר, של ד"ר יעל וילצ'יק-אביעד מהמחלקה לקרימינולוגיה וד"ר דיאנה קואנקה-שיבי מהמחלקה למדעי ההתנהגות, באוניברסיטת אריאל, מצביע על כך שאופן ההישרדות של הורה בשואה הוא גורם דומיננטי המשפיע על סימפטומים של חרדה ודיכאון של בני הדור השני. מסקנה זו רלוונטית ביותר למדינת ישראל, בעיקר בעת האחרונה, כאשר העורף הוא החזית החדשה.
על-פי המחקר, סימפטומים של חרדה ודיכאון גבוהים יותר בקרב ילדים להורים שהיו לבד, ללא קרוב משפחה בזמן המלחמה. השערה אפשרית לתוצאות המחקר היא כי אדם שחווה את תקופת השואה לבד, סובל מטראומה בעוצמה גבוהה יותר שתוצאותיה עשויות להיות חרדה ודיכאון אצל ילדיו.
מאידך-גיסא, ניתן לשער כי אדם החש תמיכה משפחתית בתקופת השואה, יצליח לגייס כוחות כדי להתמודד עם המשבר העומד לפניו, ועל-פי רוב יוכל להתמודד טוב יותר עם גידול ילדים בצל הטראומה שחווה בעבר.
כמובן שגם אצל ניצולים בוגרים יותר תחושת השותפות לגורל ואחים לצרה מסייעת בהתמודדות טובה יותר עם הסיטואציה הבלתי אפשרית. ניצולים אשר נותרו בגפם, ללא קשר לגילם, רואים זאת כמחדל. מחדל על כך שלא הצילו מישהו נוסף מבני משפחתם. מנגד, כאשר הם חוו את השואה ביחד עם קרוב משפחה נוסף, הם יכלו ליהנות מהתחושה, המדומה אומנם, כי הם לא השאירו את קרוביהם למות בזמן שהם מילטו רק את עצמם מהזוועה.
כמו-כן, ניתן לחשוב, כי לו היה עם הניצול אדם נוסף, ניתן היה לחלוק את האשמה או האחריות בין שניהם.
נושא זה רלוונטי ביותר למדינת ישראל, בעיקר בעת האחרונה, כאשר העורף הוא החזית החדשה. בנסיבות הללו יש לעתים צורך לפנות את הילדים והנוער מבתיהם, כאשר ההורים נותרים בבית.
ייתכן כי יש לשקול עשייה זו לעומק, לאור כך שהמחקר הנוכחי מצא כי ההישארות בצמוד לקרוב משפחה בכוחה למזער נזקים. משמע, פינוי ההורה עם ילדיו או לפחות השארת אחים יחד, בעת הפינוי. כל זאת כדי למתן את עוצמת הטראומה.
