תוכנית ההינתקות - הרעיון ושברו

ההינתקות מעזה ומצפון השומרון הייתה אחד האירועים הטראומטיים ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל. לראשונה מאז מלחמת ששת הימים, ממשלת ישראל החליטה ואף ביצעה הינתקות חד-צדדית משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, ללא הסכם וללא תנאי, וחרגה בכך באופן בולט מתפיסות מדיניות וביטחוניות מובהקות שהתגבשו בעקבות המלחמה והיו מעין אבני יסוד במדיניות החוץ והביטחון של ישראל: (1) נסיגה משטח ללא הסכם בניגוד לתפיסה של "שטחים תמורת שלום" , (2) נסיגה לגבול ה-4 ביוני 1967 ברצועת עזה, (3) ביטול עיקרון חשיבות השטח מבחינה ביטחונית, כולל הצורך בהפרדה פיסית בין עזה למצרים, (4) ביטול חשיבות ערך ההתיישבות מבחינה ביטחונית וציונית.

ההינתקות החד-צדדית כאסטרטגיית ניהול סכסוך נעשתה לאחר חמש שנות עימות אלים עם הפלשתינים בעקבות כישלון תהליך אוסלו. במידה רבה ניתן לראות בהינתקות החד-צדדית, תוצאה של כישלון ניהול הסכסוך האלים עם הפלשתינים. העובדה שהתוכנית נהגתה, הוחלטה ובוצעה על-ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, שנתפס כאבי תוכנית ההתיישבות בשטחים שנכבשו ב-1967 העמידה סימני שאלה רבים באשר למפעל ההתנחלות בגדה המערבית וברצועת עזה.

ההינתקות שהביאה לעקירתם של כ-8.000 מתיישבים ושל 25 יישובים חוללה משבר אישי, אידיאולוגי-זהותי, חברתי ופוליטי מן הקשים ביותר שידעה החברה הישראלית. ראש הממשלה שרון עצמו הגדיר את ההחלטה כקשה ביותר של חייו. נוכח חשיבות וייחודו של אירוע ההינתקות, מכון ירושלים לחקר ישראל ומרכז שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל אביב חברו יחד כדי לעסוק במקצת הסוגיות הקשורות של תופעת ההינתקות והשלכותיה. לצורך זאת הוקמה קבוצת מחקר רב-תחומית. חברי קבוצת המחקר התבקשו לעסוק בסוגיה בתחום התמחותם המחקרית, כאשר הדגש הושם בניסיון לשלב בין ניתוח תופעת ההינתקות והשלכותיה על החברה בישראל. מטבע הדברים לא עסקנו בכל הסוגיות הרלוונטיות והחלטנו להתמקד באחדות מהן שהוגדרו על ידינו כחשובות ביותר. המחקר הכולל שמונה פרקים התעצב באמצעות מספר שלבים: מפגשים של קבוצת המחקר, הצגת פרקי המחקר בסדנא סגורה ובכנס פומבי וגיבוש סופי של המחקר בעקבותיהם.

בפרק הראשון-"ההינתקות כקונפליקט של זהות" התמקד יעקב בר-סימן-טוב בניתוח ההינתקות כקונפליקט של זהות בחברה הישראלית: זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מאז 1967 הזהות הישראלית התעצבה בעיקרה ע"י השליטה הישראלית בשטחים כמו גם ע"י השליטה בפלשתינים. שליטה כפולה זו יצרה ניגוד ברור בין ערכי "שלמות הארץ","אדמת אבות" והתיישבות מצד אחד, לבין ערך שמירתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הנוגד את השליטה על עם אחר. ניגוד זה בא לידי ביטוי בעמדות הימין והשמאל. קונפליקט הזהות נוצר באופן מיידי כל אימת שמעצבי המדיניות מחליטים לסגת משטחים אלו ואף לפנות יישובים, במסגרת הסכמי שלום, הסכמי ביניים, או ע"י הינתקות חד-צדדית, שכן חוגי הימין והמתנחלים רואים בכך פגיעה חמורה בערכי שלמות הארץ וההתיישבות ונאבקים מיידית כדי להכשילה. ההינתקות אשר כללה נסיגה ופינוי יישובים משטחים שנכבשו ע"י ישראל במלחמת ששת הימים חוללה מיידית קונפליקט ברור בין מעצבי מדיניות ההינתקות שראו בה גם אמצעי מרכזי לשמירת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין מתנגדי התוכנית שראו בה איום חמור לערכי שלמות הארץ וההתיישבות. קונפליקט הזהות נתפס ע"י מתנגדי התוכנית כחמור במיוחד משום שהתוכנית עוצבה ובוצעה ע"י אריאל שרון, אבי תוכנית ההתיישבות בשטחים. למרות קונפליקט הזהות ביצוע ההינתקות נעשה ברמת אלימות נמוכה יחסית מתוך רצון לשמור על כללי משחק מסוימים, אולם אין כלל ביטחון שאלו יישמרו במקרה של נסיגה נוספת מהשטחים. פרשת עמונה היא אינדיקציה ברורה לכך. המאמר כולל מספר חלקים: החלק הראשון דן בשליטה על השטחים כעניין של זהות, תוך אבחון בין זהות טריטוריאלית לזהות אתנית והניגוד שביניהם. החלק השני התמקד בבחינת המשמעות של שינויים טריטוריאליים אפשריים כקונפליקט של זהות, ואילו החלק השלישי והאחרון ניתח את ההינתקות כקונפליקט של זהות, כאשר שני הצדדים מעצבי ההינתקות ומבצעיה ומתנגדיה העדיפו למסגר את המאבק כמאבק של זהות.

בפרק השני, "הציונות הדתית במבחן הממלכתיות-מכפר מימון לעמונה", ענת רוט עוסקת בקונפליקט הערכי שהציונות הדתית נאלצה להתמודד עם אתגר תוכנית ההינתקות: התנגשות חזיתית בין שלמות הארץ ותורת ישראל מחד לבין שלמות הארץ ומדינת ישראל מאידך. ההכרעה בקונפליקט הערכי התקשרה ישירות בשאלת המאבק בהינתקות, בגבולות ההתנגדות ובדה-לגיטימציה של מתנגדי התוכנית בציבור הישראלי. הטענה המרכזית של המאמר היא שהסיבה העיקרית לכך שההינתקות בוצעה בלא אלימות ממשית היא מרכזיותו של עקרון הממלכתיות העומד בבסיס תפיסת עולמה של הציונות הדתית שהנחה את ראשיה להימנע מהתנגשות עם צה"ל למרות הפגיעה בשלמות הארץ, ובלבד שלא ייפגעו שלמות העם והמדינה. המאמר כולל ארבעה חלקים: בחלק הראשון שהוא בעיקרו תיאורטי, הוצגו מאפייניה של תנועה דתית אקטיביסטית ומקורות החשש בציבור הישראלי מפני שימוש המתנחלים באלימות במקרה של נסיגה ופינוי יישובים. בחלק השני דן המאמר בתפיסת העולם הציונית-דתית, בערכי היסוד שלה ובמורכבותם ובעיקר בעיקרון הממלכתיות. בחלק השלישי עסק המאמר באתגר הקונפליקט הערכי שהציבה ההינתקות בפני הציונות הדתית, בדילמות איתן נאלצה להתמודד, ובאופן שבו הכריעה ביניהן בהחלטה שהתקבלה בכפר מימון להימנע מאלימות. בחלק הרביעי בחן המאמר את השלכות החלטת כפר מימון על ההתנגשות האלימה בעמונה. מסקנת המאמר היא שלמרות האלימות הגבוהה בעמונה ביחס לזו שבהינתקות הרי שגם זו הוגבלה בעיקרה. עם זאת, אין וודאות שהקווים האדומים להגבלת האלימות שהוצבו בכפר מימון יישארו בתוקפם במקרה של נסיגה רחבה ביהודה ושומרון.

בפרק השלישי-"על משמעותו הפסיכולוגית של הגירוש", ברוך כהנא דן בהשפעה הפסיכולוגית של ההינתקות על המפונים או כפי שהוא העדיף לכנותם המגורשים. המאמר התמקד בשלוש שאלות מרכזיות: (1) האם ההינתקות גרמה לפגיעה נפשית במגורשים? (2) במקרה של פגיעה כזו, אלו תהליכים פסיכולוגיים יכולים להסבירה? (3) האם הפגיעה הנפשית הייתה הכרח המציאות, או שמא ניתן היה למנעה, או לפחות לצמצמה? המחבר שהשיב בחיוב על השאלה הראשונה הצביע על תסמונות פוסט-טראומתיות אצל חלק מהמגורשים במיוחד אצל בני הנוער כפי שהתגלו במחקרים שונים. המשבר שעברו המגורשים הוא בתחומים הקשורים לביתם, למעמדם החברתי-כלכלי, ובעיקר למשמעות חייהם ואמונותיהם. המחבר הציע את התיאוריה של הפסיכולוגיה הנרטיבית המתמקדת בסיפור חיים כמקור לדיון בטראומת המגורשים. הטראומה נתפסת כשבר נרטיבי עבור המגורשים. השבר הנרטיבי התגלה בעת עיצוב תוכנית ההינתקות, בביצועה שהיה כרוך בהוצאת המתיישבים מבתיהם והריסתם ובתקופה שלאחר ההינתקות. באשר לשאלה השלישית, המחבר סבור שהפגיעה הנפשית של המגורשים הייתה בלתי נמנעת בשל הגירוש עצמו. עם זאת, אי-אפשר להתעלם מריבוי הפגיעות הנפשיות שניתן היה למנען, חלקן נעשו במכוון, וחלקן אולי בחוסר תשומת לב, אולם אין זה מצמצם את חריפותן. המחבר סבור כי ניתן לצמצם את נזקי ההינתקות לו זו נוהלה ע"י מנהלת ההינתקות ברגישות והתחשבות יותר גבוהה במגורשים, לו הופעלה תפיסה קהילתית של התיישבות, ולו הקפידו על שמירת המנהיגות הטבעית של המתיישבים.

בפרק הרביעי-"הפיצוי והטיפול במפונים כאמצעים ליצירת לגיטימציה להינתקות", קרן טמיר בחנה את הפיצוי והטיפול במפונים כאמצעים ליצירת לגיטימציה להינתקות. אף שיוזמי ההינתקות העריכו מלכתחילה שאין בפיצוי ובטיפול במפונים כדי לרצות ולפייס את המפונים, הם קיוו כי פיצוי וטיפול נאותים יוכלו לסייע לכך במידה מסוימת ואלו גם ישפיעו על יחסו של הציבור בכללותו כלפי ההינתקות. המאמר כולל ארבעה חלקים: החלק הראשון בחן את מדיניות הפינוי והפיצוי שהוצעה לסוגיה השונים כמו גם את הרציונאל שעמד מאחורי עיצובה. החלק השני דן באופן ביצוע של מדיניות הפינוי והפיצוי ואת השינויים שחלו בה במהלך התקופה המדוברת. החלק השלישי התמקד בהתייחסות המפונים עצמם לפינוי ולפיצוי ואילו החלק האחרון בדק עד כמה אכן הפיצוי והטיפול במפונים אכן סייעו ליצירת לגיטימציה לתוכנית ההינתקות. מסקנות המחקר הן כי מעצבי המדיניות כשלו בעיצוב וביצוע מדיניות פיצוי וטיפול יעילה יותר והמפונים אכן התלוננו על כך. הדגשת הפיצוי החומרי במקום שמירת המסגרת הקהילתית בתפיסת היסוד של התוכנית פינוי-פיצוי מצד אחד, וביצוע לקוי של מדיניות הפיצוי מצד שני, הקשו על מענה אפקטיבי של התמודדות המדינה עם בעיית הפינוי. אף שאין בפיצוי כדי לענות על מצוקותיהם הרגשיות והאידיאולוגיות של המפונים ואין בו כדי להשיג לגיטימציה לפינוי, הרי שעיצוב וביצוע לקויים של מדיניות הפינוי מקשים על התמודדות נאותה יותר עם בעיית הפינוי.

בפרק החמישי-"ההינתקות בראי התקשורת-כיצד מבנים לגיטימציה לשלטון?", ענת פירסט התמקדה בבחינת תפקיד התקשורת בהבניית לגיטימציה לתוכנית ההינתקות. המסקנה המרכזית של המחקר היא כי תהליך ההינתקות כפי שהשתקף בערוצי החדשות בטלוויזיה כונן מחדש את המושג "אנחנו" של האומה הישראלית. הטלוויזיה שימשה בתפקידה המסורתי כמחזקת את המרכיבים היהודיים והדמוקרטיים של האידיאולוגיה השלטת בישראל בהציגה את ההינתקות כמהלך לגיטימי, ברור מאליו וכהכרחי, תוך שלילת המתנגדים כמסוכנים ואלימים. המאמר כולל שלושה חלקים עיקריים. החלק הראשון הוא תיאורטי ועוסק בניתוח תפקיד התקשורת בהבנית תפיסות הפרטים בחברה תוך הבחנה בין שתי גישות מתחרות לגבי טיב ההבניה. האחת הטוענת כי התקשורת בהיותה ציבורית, פומבית וגלויה מקדמת דמוקרטיזציה, ליברליזציה, ופלוריזציה של החברה והשיח. השנייה טוענת כי בכל עשייה ממסדית אחרת, בעלי הכוח בחברה מטים מראש את העשייה התקשורתית לטובתם. החלק השני של המחקר בחן את תפקידה של הטלוויזיה הישראלית בהקשר שתי הגישות וגרס כי עד שנות ה-80 שמשה הטלוויזיה הישראלית כמוסד המתחזק את ההגמוניה הלאומית היהודית, אולם מעמד זה התערער עם המעבר לטלוויזיה מסחרית רב-ערוצית. החלק השלישי שהוא עיקרו של המחקר בוחן את תפקידה של הטלוויזיה בהבנית לגיטימציה להינתקות באמצעות ניתוח איכותני-סמיוטי של כתבות בטלוויזיה. המימדים האנליטיים של המחקר מבוססים על רשימת המשתנים הבאים: כמות, השגרה, מסגור רב-פעמי, סיבתיות, ומתן הסבר רחב. אוכלוסיית המחקר הורכבה ממהדורות החדשות של הערוץ הראשון, הערוץ השני ושל ערוץ 10. עם זאת, התגלו הבדלים בדגשים של הערוצים השונים. בעוד הערוץ הראשון בנה את הלאומיות מ"למעלה", ערוץ 10 עשה זאת מ"למטה". ערוץ 2 שילב בין השניים.

בפרק השישי: "תהליך ההינתקות מבחינת מבט ארגונית," עמליה אוליבר-לומרמן ויובל קליש מציגים גישה ארגונית ייחודית לניתוח תהליך ההינתקות באמצעות מודלים משולבים מתורת המשחקים, תיאוריות של תהליכים בין ארגוניים ומחקרים של קבוצות קטנות. המאמר מתבסס על ההנחות הבאות: ראשית, השחקנים בהינתקות שווים בחשיבותם בתהליך. שנית, השחקנים בהינתקות תלויים הדדית אף שמטרותיהם שונות בכל הקשור ל"יעד הסופי". המחקר כולל שני חלקים: תיאורטי ואמפירי. החלק הראשון המציג את המסגרת התיאורטית של המחקר כולל דיון במודלים הבאים: מודל הארגון של וויק הגורס שכל תיאוריה של ארגונים חייבת להתמקד בתהליך ההתארגנות; מודל שיווי המשקל המקוטע של גרסיק, המתאר את הזמן בו מתרחשים שינויים בצוותי עבודה; וגישות מתורת המשחקים, דילמת האסיר, משחק השפן ומשחק האמון. השימוש בגישה תיאורטית משולבת הוא ביכולת להבחין בתהליך ביחסים משתנים בין הצדדים בתקופות זמן שונות. החלק האמפירי עושה שימוש בגישה התיאורטית המשולבת, בוחן את התקופה שראשיתה ב-14 ביולי 2005 (סגירת רצועת-עזה לישראלים) ומסתיים ב-23 באוגוסט (סוף ביצוע ההינתקות ברצועת-עזה). נתוני המחקר היו כותרות ומאמרי המערכת של שני העיתונים: הארץ וידיעות אחרונות, אשר סיפקו מידע עשיר באשר להתפתחויות בתהליך ההינתקות והשלבים השונים של יחסי שני הצדדים בעימות. מסקנת המחקר מצביעה על התחוללות שינוי משמעותי בתפיסות שני הצדדים בעימות, הצבא והמשטרה מצד אחד, והמתנחלים מצד שני, בנקודת "שיווי משקל" מסוימת אשר הביאה את הצדדים להסכים לשיתוף פעולה מרומז ובלתי-פורמאלי לצורך הכלת העימות כדי למנוע החרפתו.

בפרק השביעי, "הצבא המשוקע-הצלחת צה"ל בביצוע ההינתקות," יגיל לוי בוחן את הסיבות להצלחתו של צה"ל בביצוע ההינתקות. טקטיקת הפינוי של הצבא שנשענה על ריכוז עוצמה וארגון יעיל מסביר את הצלחת הפינוי אולם לא את העדר ההתנגדות האלימה לפינוי וגם לא את העדר הסרבנות בתוך שורות הצבא ובעיקר בקרב המגויסים הדתיים-הלאומיים המזוהים עם מפעל ההתיישבות בשטחים. הטענה העיקרית של המאמר היא כי התפקוד האפקטיבי של הצבא הנשען על היותו צבא משוקע (embedded) ברשתות החברתיות של הקבוצות המשרתות בו, ובראש וראשונה הקבוצות הדתיות-לאומיות הוא הגורם המסביר את הצלחת הצבא בפינוי ברמת אלימות נמוכה יחסית. הצבא הצליח למנף את האינטרס של קבוצות אלו, לשמר את המוביליות שלהן ואת מעמדן בצבא. אינטרס זה חייב אותן לשמור על מעמד הצבא ולהימנע מהתנגשות מסיבית איתו. עם זאת, המאמר מדגיש כי מקרה של פינוי נוסף של התנחלויות עלול להיות בעייתי יותר במיוחד אם תעמיק אחיזתן של הקבוצות הדתיות-לאומיות בצבא שכן פינוי אפשרי עלול לפרק אותן לגמרי מנכסיהן הסמליים-הצבאיים ואזי הן עלולות לפעול לטובת ההתנגדות לפינוי. המאמר כולל דיון בנושאים הבאים: החלק הראשון מציג את המסגרת התיאורטית של המחקר המתמקדת בתופעה של הצבא המשוקע. החלק השני עוסק באתגר הלגיטימציה של הצבא לאור השינויים בהרכבו האנושי במהלך השנים. החלק השלישי דן בשלוש סוגיות: אסטרטגיית הפינוי של הצבא המשלבת בין סמלי "צבא העם" במינוף המשוקעות של הצבא ברשתות הדתיות, בדילמה האסטרטגית של המגויסים הדתיים, בהבניה החברתית של הכוח המפנה ובתגובת הקבוצות הדתיות.

בפרק השמיני: "ההינתקות כהחמצת הזדמנות היסטורית לניהול ויישוב הסכסוך הישראלי-פלשתיני", יעקב בר-סימן-טוב בוחן ארבעה טיעונים באשר להערכת תוצאותיה והשלכותיה של ההינתקות על הסכסוך הישראלי-פלשתיני, חלקם משלימים וחלקם סותרים זה את זה. ראשית, ההינתקות יצרה ציפיות יתר בלתי מוצדקות בישראל ומחוצה לה באשר לפוטנציאל שלה להביא את הסכסוך הישראלי-פלשתיני לסיום העימות האלים, ולחידוש התהליך המדיני. ציפיות אלו לא תאמו כלל את המציאות, שכן מצד אחד, מעצבי המדיניות הישראלים לא הסתירו את התייחסותם להינתקות כאסטרטגיה חד-צדדית לניהול סכסוך, המיועדת להקפיא את התהליך המדיני יותר מאשר לחדשו. מצד שני, הפלשתינים לא ראו בכך מלכתחילה כל סיכוי לשינוי. לכן אין להתפלא על כך שההינתקות לא חוללה את השינוי המקווה. שנית, ההינתקות היא החמצת הזדמנות היסטורית אדירה לשינוי הסכסוך הישראלי-פלשתיני נוכח היותה מעשה יוצא-דופן בסכסוך, הכולל נסיגה משטח ופינוי יישובים ללא תהליך מדיני וללא תמורה כלשהי. להחמצת הזדמנות זו אחראים ישראל, הפלשתינים, והמערכת הבינלאומית ובעיקר ארה"ב. שלישית, ההינתקות כשלה במילוי מרבית מטרותיה המדיניות והביטחוניות כפי שהציגוה מעצביה ומתכנניה. רביעית, ההינתקות חוללה שינויים משמעותיים בתפיסות המדיניות והביטחוניות של ישראל מול הפלשתינים כפי שנקבעו מאז מלחמת ששת הימים, והשלכותיהם של שינויים אלו עשויות לבוא לידי ביטוי במסגרת תהליך שלום או במסגרת אסטרטגיה חד-צדדית. המאמר מורכב מהחלקים הבאים: ההינתקות החד-צדדית כאסטרטגיה לניהול ויישוב סכסוך, בחינת ציפיות ההינתקות, בחינת ההינתקות כהחמצת הזדמנות היסטורית, בחינת היחס בין מטרות התוכנית לתוצאותיה, ובחינת השפעת תוצאות ההינתקות על התפיסות המדיניות-ביטחוניות של ישראל.