אַבָּא שֶלִי ז"ל חָשַב שֶאֵין בְּעָיָה שֶצַלַחַת קוּסְקוּס טוֹבָה לֹא תוּכַל לִפְתוֹר.
וּבְכֵן, זֶה נָכוֹן.
עִם הַזְמַן גִילִיתִי.
כֹּל שֶאָנוּ צְרִיכִים זֶה מִין מְנוּחָה זְמַנִית
אֶיך בִּכְלָל אֶפְשָר לְּפְתוֹר בְּעָיוֹת?
אֶפְשָר להַרְוִויח זְמַן.
תִטְעמִי מֵהַקְצִיצוֹת, הוּא אָמַר, עַכְשָיו טִיגַנוּ. טָעִים, מַה?
יֵש גַם סָלָט. אַת אוהֶבֶת סָלָט.
תֹאכלִי, יֵש הַרְבֵּה. אִם יִגמֵר נכִין עוֹד.
תֹאכְלִי.
טָעִים, מַה?
ואימא, ידיה מונחות על ברכיה,
עייפות מגילגול הסולת, מבירקוש, מהכנה מורכבת של קוסקוס
להשביע ילדיה.
אמא מביטה בי בעיניים יודעות שתיקות
וכאב
והיא דמומה.
ואֲנִי כָּכָה הַיִיתִי אוֹכֶלֶת
עטוּפה בִּדְאגה,
בִּתְשוּמֶת לֵב
וּבֵרֵיח הַקוּסקוּס הַחַם והַטוֹב.
אָהוּבה.
מְנוּחֶמֶת.
