אמא שלי זכרונה לברכה הייתה אחת הצדיקות בעולם. סצינה אחת מהסצנות הרבות שנשארו ממנה חרוטים בזיכרוני היא הסצנה הזו: מדי יום ביומו, בשעות הבוקר המוקדמות, הייתה עומדת ליד המזוזה, שמה את ידה עליה ואומרת בקול רם אך שקט את המילים האלה ואני אחזור עליהן בשפתה בערבית: "يارب عطينا السترة وراحة البال". בתרגום חופשי: "אלוהים שלא נבוש ולא נכּלם לעיני אנשים, תן לנו את שלוות הנפש". קראתי לתמונה הזו 'סצינה' כי זו באמת היוותה יחידה אחידה במחזה החיים שלה, זה היה חלק אינטגרלי מהמערכה על החיים. כך ראיתי ושמעתי אותה מדי יום בחלב, כך בבית הקטן שחלקתי איתה בבת ים כשהגענו ארצה, וכך בביתה בפנמה כשהצטרפה אלינו שלא תישאר לבד בארץ. הגלות, לצערי, הכתה בנו שנית.
