מדינת ישראל מתחילה ליישם את הוראות חוק המאבק בתוכנית הגרעין של אירן - שבע שנים לאחר חקיקתו, ובעוד היא דורשת ממדינות העולם להטיל על אירן עיצומים בשל תוכנית הגרעין. כך עולה (יום א', 8.12.19) מפסק דינו של בית המשפט העליון.

הדברים התגלו בתשובתה של המדינה לעתירת הקליניקות המשפטיות של המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, אשר ביקשו לחייב את המדינה לקיים את הוראות החוק. בעתירה נטען, כי המדינה אינה מכנסת את הגופים השלטוניים שהוקמו בחוק או אמורים לפעול לפיו: מטה הסנקציות נגד אירן וסייעניה, ועדת היגוי, ועדת שרים וועדה המייעצת. עוד טענו הקליניקות, כי המדינה אינה מציבה במכרזיה הבינלאומיים תנאי מוקדם ולפיו ייפסלו מתמודדים שלא יצהירו שהם אינם סוחרים עם אירן.

בתגובתה לעתירה מסרה המדינה, כפי שמצטט השופט ניל הנדל: "היא פועלת כעת לקדם את יישום חוק המאבק; מינויים נחוצים בוצעו, והחל תהליך גיבוש עמדת מטה הסנקציות. המדינה אף הבהירה, כי כאשר ועדת השרים תקבל החלטות רלוונטיות הן
יפורסמו, וכי ההשתתפות במכרזים תימנע 'לפי כל דין, ובהתאם לנסיבות הקונקרטיות'". בנסיבות אלו, קבעו הנדל והשופטת יעל וילנר, העתירה מיצתה את עצמה ולפיכך יש לדחות אותה על הסף.

השופט אלכס שטיין, שכתב את חוות הדעת העיקרית, מתח ביקורת חריפה על עצם הגשת העתירה וסבר שיש לדחות אותה על הסף משום שהיא אינה עומדת בתנאים בסיסיים של עתירות לבג"ץ. לדבריו, מדובר בבקשה ל"צו-עשה כוללני אשר יחייב את המשיבים לפעול כדין בהתאם לכלליו של חוק המאבק בגרעין. ברי הוא כי עתירה לצו כזה נפסלת מניה וביה על-ידי הכלל הפוסל עתירות לסעדים כוללניים".

שטיין מדגיש, כי הזמן השיפוטי מוגבל, וכי מטבע הדברים - כאשר הוא מתבזבז על הליך אחד, לא יכול בית המשפט לעסוק בהליך אחר. לכן חייב בית המשפט לבחור במה לעסוק, ובין היתר הוא עושה זאת על-פי תנאי סף - שאחד מהם הוא שלא להזדקק לבקשות כוללניות, אלא רק לכאלו המצביעות על סדר קונקרטי. בהיבט זה, קובע שטיין, "עתירה זו הינה מיותרת בתכלית: היא בזבזה את זמנו היקר של בית המשפט, וטוב היה אילו לא הייתה מוגשת מלכתחילה". את הקליניקות ייצגו עוה"ד אביעד הכהן ומשה יפת, ואת המדינה - עוה"ד שוש שמואלי ורותם סלמה.