פרידה מ"שתי מדינות לשני עמים"

רעיון שתי מדינות לשני עמים שבק חיים לכל חי. שום צד קובע במשחק אינו מעוניין/רוצה/יכול באמת/מוכן להגיע להסכמה לחלוקת הארץ. הדרך הזו היא כרגע חסומה והרעיון נעשה אנאכרוניסטי.

הטריטוריה המיועדת להקמת מדינה פלשתינית בותרה, ואין בנמצא בסיס להקמת ישות עצמאית. מבחינה זו, הגישה הקולוניאליסטית הישראלית זכתה לניצחון מוחץ. המדינה האחת קיימת כבר בשטח. נותר לכוננה כיישות מדינית מוכרת. מדינה כזו תצטרך לאזרח את כל התושבים, ולהתיר חירויות מלאות וזכות ייצוג מלאה לכל אזרחי המדינה החדשה. החברה הישראלית תתקשה להתנגד למהלך החדש, לא רק משום שצפויה הסכמה בינלאומית, אלא גם משום שהתנגדות כוחנית של הימין המאורגן עלולה לגרור את ישראל למלחמת אזרחים רצחנית.

"אנחנו בדרך לפשיזאציה של החברה הישראלית" יאמרו הזהירים. "אנחנו כבר עמוק עמוק בסיפור הזה", יאמרו המפוכחים. קורים דברים קשים מתחת לשטח ומעליו. בתקופת ויימאר היו אלה הציור והקולנוע האכספרסיוניסטים שניבאו את אשר קרב ובא. אצלנו אין מי שיתריע וקולו יישמע בראש חוצות, כפי שהיה בחייו ישעיהו ליבוביץ. אמנים, עיתונאים, אקדמיה, אנשי רוח - מצטנפים בפינתם ושותפים בשתיקתם. אנחנו באמת בצרה אמיתית.

מה שעיניי רואות ואזניי שומעות הם המראות והקולות של מהלך ניכוס ענק של נכסי הרוח והחומר שמבצע הימין המאורגן. הוא ניכס את רוח החלוציות, את השיבה לטבע, את הסולידריות היהודית, את הכלים של הציונות המדינית, את המוסדות הדמוקרטיים הרגישים - ועשה בהם מעשה סדום ועמורה. הימין הפך את כל המרכיבים האלה למכשירים שישמשו לכינון אוטוקרטיה יהודית שתחיה על חרבה, ברוח "חשוף זרוע גבורתך כבראשונה, ושפוך באש חמתך על הגויים אשר לא ידעוך".

גם את הזיכרון הצורב של רצח רבין מנכס הימין המאורגן לצרכיו הפוליטיים. לי ולשכמותי לא היה מה לחפש בטקס. ההפגנה הגדולה ההיא, שהסתיימה ברצח, הייתה הפגנת תמיכה ברבין, במאמץ הגדול להסדר, ובדרך לחלוקת הארץ. היה בה אז גם אקט מחאה כנגד הימין המאורגן, שמבצע כרגע את אחד העוקצים המבעיתים. מחאת "הרצחת וגם ירשת?" נמחתה, והומרה בהתחסדות - שיש לה קונים רבים - "ידינו לא שפכו את הדם הזה", ו"אתם הם שמתירים את דמנו".

אם השמאל לא יתעשת, ולא יבחין בניכוס הגדול, הוא ימצא עצמו מהר מאוד בבתי הכלא, במקרה הרע, או בשמורות טבע וערי מקלט, במקרה הטוב.

הסיסמה "הם לא יעברו" לא תהיה מספקת, כמו שלא הייתה מספקת במלחמת האזרחים בספרד. ההתארגנות צריכה להיות אחרת. ראשית, לנהל קרב בלימה ומגננה על-ידי פנייה ליהודי העולם, לעיתונות, לאנשי הרוח בעולם ולאו"ם. שנית, השמאל צריך להתחיל באופנסיבה כוללת. להיפרד אחת ולתמיד מן התיזה הציונית, להתלכד סביב חד"ש, ולבנות ביחד איתם את המפלגה הערבית-עברית הגדולה. מפלגה זו תציב אלטרנטיבה אופוזיציונית, שעיקר עיסוקה יהיה צבירת כוח אלקטורלי והכנת הציבור המעורב לקראת הקמת מדינה דו-לאומית דמוקרטית. היא תכין הצעות לדגל חדש והמנון חדש. שמאל אמיתי צריך לחבור לערביי הארץ ולכרות איתם ברית. שמאל אמיתי צריך לנגוע בלבבות פשוטי העם על-ידי חידוש כוחם של איגודים מקצועיים אלטרנטיביים, באמצעות אימוץ תפיסת עולמם של גופים כמו "אדווה", "קו לעובד" ו"מען". הנתונים המבישים על העוני צריכים להיות הטריגר למאבק מיידי.

הרוח הפאשיסטית שנשבה פעם רק מן ההתנחלויות, נושבת היום גם ממסדרונות השלטון, מן הכנסת ומן התקשורת. הנגע הזה זוחל לכל מקום, ונעשה בון טון. המאמר הקשה של גדעון לוי "לאט לאט ובאין רואה" בהארץ - צריך לשמש דיאגנוזה לתיקון ולריפוי שורשיים. השמאל הדו-לאומי צריך לתכנן את הבלימה הגדולה, ולאחר מכן להכין את המתקפה הכוללת על הרוח הרעה הנושבת ממחוזות הימין, ולהכין את התשתית החשיבתית החדשה.

הפעמונים מצלצלים.