מן הראוי שבית המשפט יטיל סנקציה חריפה על הפרקליטות, אם יתברר שלא מסרה לנאשם את כל חומר החקירה המגיע לו - עד כדי ביטול כתב האישום. כך סבור (יום ג', 7.4.20) שופט בית המשפט העליון,
אלכס שטיין, מן המומחים המובילים בעולם בדיני ראיות. שטיין מדגיש, כי מדובר בדעתו ולא בהלכה מחייבת, אותה מן הראוי לפסוק בהרכב של שלושה שופטים.
שטיין אומר כי התשובה לשאלה האם כל חומר החקירה נמסר, מתבססת על חזקת תקינות המעשה המינהלי ולפיכך נהוג להשיב עליה בחיוב - למרות שכמובן אין דרך לדעת איזה חומר לא נמסר. לצד זאת, יש למצוא מענה למקרה בו פרקליט "יעשה מעשה חריג ופסול של הפרת חובת הגילוי" - ולדעתו יש להפעיל במקרה כזה "סנקציה חריפה".
לדעת שטיין, "עוצמתה של הסנקציה צריך שתהלום את גודלו של האשראי ושתתמרץ את המדינה ואת פרקליטיה לקיים את חובות הגילוי שחלות עליהם בהקפדה עילאית. סבורני, אפוא, כי יהא עלינו להרחיב את תחולתה של דוקטרינת הפסילה החוקתית... הפעלתה של דוקטרינה זו נגד המדינה במקרים של הפרת חובות הגילוי שלה כלפי נאשמים תביא, ברגיל, לביטול האישום; ובמסגרתו של ערעור, לביטול ההרשעה; ובמקרים קיצוניים אף לזיכוי מלא וסופי של הנאשם".
שטיין גם עוסק בהרחבה בחובת גילוי חומר החקירה (לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי) - הן ברמה העקרונית והן ברמה הפרטנית. לדעתו, ההגדרה הראויה לחומר שיש למסור לנאשם היא "חומר עובדתי הרלוונטי למשפטו של הנאשם אשר נאסף או הופק באותה חקירה אשר הובילה לפתיחת המשפט". אם הנאשם טוען שלא קיבל חומר שכזה - נטל ההוכחה יהיה עליו. אם הדבר לא יעלה בידו, הוא יוכל לבקש בהמשך המשפט (לפי סעיף 108 לחוק) לחשוף חומר ספציפי - ולא חשיפה "סיטונית" - אם יצליח להוכיח את נחיצותו.
כאמור, בפיו של שטיין גם מספר קביעות ספציפיות לגבי חומרי חקירה, בחלקן הוא חוזר על פסיקה קודמת ובחלקן הוא מוסיף משלו:
- תרשומות פנימיות וזכרוני דברים של המשטרה ושל התביעה
שאינם מתעדים חומר עובדתי שאספו או הפיקו, לא ייחשבו כלל לחומר החקירה.
- מסמכים וחומרים אחרים אשר מצויים בתיקי חקירה, או במקומות אחרים שלמדינה גישה אליהם, אשר לא היוו בסיס להגשת כתב האישום - גם אם אינם חומר חקירה.
- התביעה אינה חייבת להעביר תרשומת של ראיון שערכה עם עד לקראת עדותו אם לא מסר בו מידע מהותי חדש.
- קיימת חובה להעביר ראיון עד כאשר עלה בו מידע מהותי חדש. בפסיקה נקבעו כללים לאבחנה בנקודה זו.
- "חומר מודיעין אשר מתייחס למהימנותו של עד מרכזי, צריך להיות קשור קשר קונקרטי לתוכן העדות שהעד עתיד למסור, או מסר, למניעיו הקונקרטיים להעליל על הנאשם העומד לדין, וכיוצא באלה. הווה אומר: כדי שחומר מודיעיני יהא בר-גילוי, השלכתו על מהימנות העד חייבת להיות קונקרטית, להבדיל מערטילאית או כללית גרידא... אין די בכך שהחומר יטיל דופי כללי בעד בתארו אותו כעבריין או כאדם מפוקפק, לא ישר, בלתי אמין וכיוצא באלה".
- הגנה על שלומו של עד המסופקת מכוחו של חוק הגנת עדים איננה בגדר "טובת הנאה" אשר קשורה לעדותו של העד, ועל כן לא חלה על המדינה שום חובה לגלות את פרטיה לנאשמים.
הדברים נאמרו בהחלטתו של שטיין לקבל באופן חלקי את ערעורם של העבריין יניב זגורי ושישה מאנשיו, המואשמים בשלושה מעשי רצח, ניסיון לרצח, הריגה ועוד. השבעה ביקשו לקבל מידע רב על עד המדינה נגדם, בטענה שיש בו כדי לקעקע את אמינותו. בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את הבקשה וכאמור שטיין קיבל אותה בצורה חלקית אם כי דחה את רובה. את הנאשמים ייצגו עוה"ד דורון נוי, עדן נחום,
יגאל דותן ו
חיים יצחקי, ואת המדינה - עוה"ד עדי שגב ומירית נוימן.
