איום של מפקדים בחיל-האוויר להעביר נהג לתפקיד זוטר מעבר לקו הירוק, גרם להתמוטטותו הנפשית ולכן יהיה על משרד הביטחון לפצותו בשל מחלתו. כך קובע (יום ג', 12.5.20) שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל.

התובע התגייס בשנת 1986, שירת בקבע ואחרי פציעה בברכו בשנת 1997 החל לשרת כקצין רכב בבסיס של חיל-האוויר, כאשר היה אחראי על 15 נהגים וצי רכבים. בשנת 2003 הוא שובץ גם לנהיגה באוטובוס, אך התלונן שפעילות זו מחמירה את פציעתו. מפקדיו סירבו לשחרר אותו מתפקיד זה, גם לאחר שוועדה רפואית קבעה שאינו כשיר לנהיגה, ולבסוף איימו עליו שאם יסרב - יועבר לתפקיד נהג טרנזיט מעבר לקו הירוק. האיש התמוטט, ולאחר עשר שנים שוחרר כאשר הוא סובל מהפרעה דו-קוטבית.

משרד הביטחון סירב להכיר במחלתו כנכות צה"ל, ועדת העררים קיבלה את ערעורו, אך בית המשפט המחוזי בבאר שבע הפך את החלטתה. כעת קובע הנדל סופית, כי האיש יוכר כנכה צה"ל. הנדל הסכים לדון בנושא בגלגול שלישי, כדי להבהיר את אופן יישומה של הלכת אביאן משנת 2002, בה קבע בית המשפט העליון (בהרכב של שבעה שופטים) שניתן להכיר בפגיעות נפשיות - שנגרמו בזמן השירות ועקב השירות - כנכות צה"ל. באותו פסק דין גם הודגש, כי על התובע להוכיח שקיים הן קשר סיבתי-עובדתי והן קשר משפטי בין מחלת הנפש לבין השירות הצבאי.

הנדל מציין, כי קיימים שלושה מסלולים להכרה שכזאת. האחד: כאשר ניתן להצביע על אירוע או סדרת אירועים צבאיים מובהקים שגרמו לנכות הנפשית. השני, כמו במקרה הנוכחי: כאשר מדובר באירוע שאינו צבאי מובהק ושאינו עניין של יום-יום, אך הוא עדיין קשור לשירות (כגון ריב קשה עם מפקד או אונס בזמן השירות). השלישי: כאשר ניתן להוכיח שהשירות הצבאי בכללותו יצר בנפשו של החייל מצב דחק חריג וקיצוני. עוד מזכיר הנדל, כי הפסיקה העקבית היא שיש לפרש את חוק נכי צה"ל בצורה מרחיבה.

בנוגע למקרה שלפניו אומר הנדל, כי יש לבחון את האירוע לא ביחס לחייל הממוצע אלא ביחס לחייל שנפגע. נכון ששירות מעבר לקו הירוק הוא שגרתי לחלוטין, אך לגבי התובע - מדובר היה באיום רב-עוצמה של הרחקה ממשפחתו, פגיעה במעמדו וכפייה להמשיך ולעסוק בפעילות הפוגעת בבריאותו. אין זה משנה כיצד היו מגיבים חיילים אחרים; התמוטטותו של התובע נבעה מנסיבותיו האישיות ולכן יש לפצותו. עוד מציין הנדל, כי לא הוכח שאכן נבדקה האפשרות להעביר את החייל - ולכן ייתכן שמדובר היה באיום שנועד ללחוץ עליו.

הנדל ממשיך: "זהו איום בעל אופי ומהות צבאיים, ואף יש לו השלכות אישיות ומקצועיות על חייו של המבקש. איום כזה אינו יכול להינתן במסגרת שאינה צבאית, הן משום תוכנו, והן משום שהוא מבוסס על משמעת צבאית, השונה מהמשמעת הקיימת בין מעסיק לעובד בחיים האזרחיים. דומה כי משמעת צבאית זו היא זו שמלכתחילה אפשרה את המצב שבו המבקש המשיך למלא תפקיד אשר החמיר את מצבו הבריאותי, חרף אבחנה רפואית נוגדת, וזאת אף מבלי שזה יהיה תפקידו הרשמי".

המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 20,000 שקל. השופטים יוסף אלרון ויעל וילנר הסכימו עם הנדל. את התובע ייצגו עוה"ד אברהם בר-דוד ואסנת ישראלוב, ואת המדינה - עו"ד שרון מן-אורין.